מושקעים מכדי להודות בכישלון

דבריה של עידית סילמן כילא תשלים עם שינוי בנושאי דת ומדינה, כמוהם כאותם כאבי בטן שפקדו אותה ואת כמה מחבריה כאשר הקימו את הממשלה הזאת. זה לא אומר שאם תזדמן להם שעת כושר, לא ינצלו היא וחבריה את ההזדמנות להפיל אותה ולשוב לימין.

סילמן, שקד, אורבך, ואולי גם כמה חברי כנסת מתקווה חדשה, באמת קיוו ללכת עם ולהרגיש בלי. ללכת לממשלה שמוותרת מראש על הרוב הימני בכנסת, מבלי לשלם את המחיר של שילוב אנשי שמאל קיצוני וערבים - לקואליציה אחת ולעמדות מפתח בכירות בניהול המדינה.

הם מאוד רצו שאחרי כמה חודשים בשלטון מעמדם יעלה, ובסקרים מפלגותיהם ינסקו. שהציבור יתרגל לממשלה, ובייחוד למעמדו של נפתלי בנט כראש הממשלה, כפי שקרה לכל מי שישב על הכיסא הנכסף לפניו. אבל כלום מאלה לא קרה.

ככל שעובר הזמן, כך מצטרפים למעגל המאוכזבים עוד ועוד קהלים, כולל כאלה שרצו לתת צ'אנס והאמינו להבטחות ולמצגי השווא של תחילת הדרך. מה שמטריד אותם יותר מכל הוא שמדובר בכביש חד־סטרי. ציבור גדול נוטש, אבל אף אחד לא מצטרף במקביל. השמאל, התומך בממשלה באופן כללי, לא תומך בבנט ולא מתכוון להצביע לימינה, ומאגר הקולות הימניים שתמכו בממשלה - הולך ומתרוקן.

הקבוצה האחרונה שנטשה היא מועצת יש"ע. ראשי מועצות ויישובים בולטים, כולל יו"ר מועצת יש"ע עצמו, תמכו בממשלה כמעט בלי סייג. קשה היה לשכנע את דוד אלחייני ואת חבריו שהם מולכים שולל, ושאין סיכוי שהממשלה תהיה טובה להתיישבות.

בשבועות האחרונים כבר אין צורך לשכנע, לאחר שהתברר כי מדיניות החוץ נשענת על כניעה מוחלטת לאמריקנים ולממשל הנוכחי העוין את ההתיישבות, יותר אפילו מממשל אובאמה או קלינטון. במקום שבו ג'ון קרי היה מתקבל בעוינות ובחשדנות בקרב בכירים בממשלה הקודמת, בלינקן מתקבל בחום רב בממשלה הנוכחית כאילו מדובר בידיד משכבר הימים.

חברי הכנסת של ימינה מרגישים לאחרונה כאילו החבל מתהדק על צווארם. אם יכלו רק לפני כמה חודשים להצטדק ולתרץ, היום זה כבר קשה בהרבה. אבל מכאן ועד להודעת פרישה, של סילמן או של אחרים, הדרך עוד ארוכה.

הקבוצה הזאת מושקעת בממשלה הזאת זמן רב מדי, ובשכנוע עצמי עמוק, מכדי להודות בכישלון. עם זאת, הכישלון כל כך בולט לעין, שכבר לא ברור כמה עוד יוכלו למשוך.