נאום הבלבלה, אימת הסגר, פסקת ההתגברות לשרת החינוך, ההבלגה על ירי הרקטה והשריפה האקלימית: הממשלה הזו הולכת ומסתבכת בפקעת של מניפולציות, ועושה הכל כדי שתסתכלו הצידה בזמן שהיא מפקירה את הציבור. חטפתם קורונה, רקטה או דליקה? חייכו, הכלתם אותה. בואו נחבר את הנקודות.
בסוף־בסוף, אחרי שסיימנו לקלף את הנאום המבולבל והלא קוהרנטי של בנט מהתוכן השיווקי ונטול הקשר למציאות, שהכתיבו לו יועצי התקשורת על "הרמוניה בין השרים", "דואגים לפרנסה" ו"בניגוד לממשלה הקודמת" - נשאר לבנט רק מסר קונקרטי אחד: חיסונים, חיסונים, חיסונים. חבל שזה מגיע באיחור שערורייתי ומופקר של שמונה שבועות.
בסופו של דבר, גם ראש ממשלת השינוי, האיש שקבע בנחרצות יודעת־כל ש"החיסון פחות יעיל משמעותית נגד זן הדלתא" וש"החיסונים לבדם אינם מספיקים", מוצא את עצמו מודה שעדיף לא לשנות. שכחו מהספר שכתבתי ומהבלופים שמכרתי - נתניהו צדק לאורך כל הדרך: החיסונים הם הדרך האסטרטגית שלנו החוצה מהגל הרביעי של הקורונה, גם אם נצרח עד השמיים שזה בכלל "דלתא". לבנט יש החוצפה להגיע אחרון ולהכריז: "הגעתי ראשון".
כל שנותר לו הוא לגלגל את האחריות עליכם ולהתחנן שתלכו להתחסן - כדי שתצילו את החיים שלכם, אבל גם, ואולי בעיקר, את הממשלה שלו. והאמת היא שמבצע החיסונים הוא כישלון, שלא עמד אפילו ביעדים הצנועים שבנט הכתיב בעצמו: בנט זלזל בעצמו בחיסונים, כי מסיבות פוליטיות המלאים לא נרכשו בזמן, מפני שביום פקודה המחסנים היו ריקים, בגלל שהמתחמים הוקמו באיחור, וכי קמפיין ההסברה לחיסונים הפך ל"בואו נכיל את המתים" ו"נחיה לצד הקורונה".
בנט מאוד רוצה שתחשבו שסגר הוא ההחלטה הקלה - כולה ללחוץ על כפתור - ושהוא נלחם כשמשון ובוחר בדרך הקשה והלא פופולרית. אבל האמת הברורה לכל ילד היא שהכרזה על סגר היא ההחלטה הפוליטית המסובכת והקשה יותר, ובנט משקשק מפחד - לא רק שהאחריות הציבורית לכך תיפול עליו, אלא שסגר יביא את הסוף לתקציב, לממשלה ולחייו הפוליטיים. אז הוא מייצר משוואות מניפולטיביות על מחיר הסגר, בנוסח "זה או טילים ונגמ"שים - או סגר", וחלילה לא "זה או פנסיות תקציביות - או סגר". אבל המסר הולך ונעשה ברור: המאומתים כאן, החולים קשה כאן, המונשמים כבר כאן, וגם התכריכים למתינו המוכלים כבר כאן - ולכן היכנסו לסגר מרצון כדי להציל את התקציב ואת כיסאות העור שלי.
זה נחמד מאוד להתבונן בבושות שעושה התלמידה הסוררת שאשא ביטון, שמתעקשת להגן על תלמידי ישראל מפני החיסונים שיבטיחו את בריאותם. אבל הסיפור האמיתי הוא לא הפולקלור החובבני של ממשלת השינוי, אלא האופן שבו הסיפור הזה נסגר: בהוראת היועמ"ש, שעוקפת את סמכות השרה. זו לא סוגיה מקצועית או משפטית, זה לחלוטין פוליטי: אפילו כשכל השרים מגבים אותו מול ההתעקשות השערורייתית של שאשא ביטון, בנט לא יכול לכפות את מרותו על שרת החינוך שלו בשעת חירום לאומית - ובעיצומה של מלחמה.
חוץ מלדפוק על השולחן, הוא חסר אונים. אין לו מה לעשות. אפילו לא לאלץ אותה להתפטר. אז מה הוא עושה? הולך לבוס האמיתי וכורת ברית עם היועץ המשפטי כדי לייצר פסקת התגברות על שרה בממשלתו. קראתם נכון: ראש הממשלה בנט צריך שהיועמ"ש יציל אותו ויחפה על חולשתו המובנית. אם אתם חושבים שבצלאח א־דין מחלקים ג'סטות כאלה בחינם וללא תמורה - חכו למינויים הבאים. ראש הממשלה חייב טובה ליועמ"ש. חודשיים לממשלה שבאה לשנות, ומערכת המשפט רושמת 3-0 לטובתה.
"אנחנו לא פראיירים של הצד השני", ענה בנט לשאלה המתבקשת על היעדר התגובה לירי הרקטה על שדרות. צודק: הם לא פראיירים של חמאס, הם פראיירים של עיסאווי פריג' ממרצ, של אבתיסאם מראענה מהעבודה ושל מנסור עבאס מרע"מ. איפה בנט שדרש לירות במפריחי בלונים, שנכנס לעימות עם הרמטכ"ל ונשבע שדין שדרות כדין תל אביב? "ברגע שהממשלה תחליט על משהו צבאי - תהיה סכנה לקואליציה", התרברבה ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ רק לפני שבועיים. "אין שום שיקולים פוליטיים בהחלטות ביטחוניות", נשלח אלקין לתרץ ברדיו. מי צודק? שניהם. זה באמת לא שיקול פוליטי, זהו מאזן הרתעה חדש של חמאס על ממשלת ישראל. חטפתם רקטה? חייכו, הכלתם אותה.
החולשה המובנית של הממשלה, והמאמצים הנואשים של יועצי התקשורת שלה להנדס את התודעה, קיבלו השבוע ייצוג סמלי בדליקות בהרי ירושלים. לא, לא מדובר בתחושה שהשריפות מסמלות את היכולת של הממשלה הזו לעוף על עצמה עם סלפי של "עובדים בשבילכם", בזמן שהכל בוער בחוץ. מדובר בעיקר בהתעקשות לטשטש, לטאטא, להסוות כל חשד להצתה ולמסגר את הלהבות כ"משבר אקלימי". טרור? מה פתאום. אלה שינויי מזג האוויר. על דברים כאלה צריך להזמין לאולפן את השר לביטחון הפנים, אולי גם שר הביטחון, לא את השרה לאיכות הסביבה. אבל כמו הקורונה, שמהנדסי התודעה בממשלת השינוי ממסגרים כ"מגיפת דלתא", ומסמנים את הציבור כאחראי ואפילו כאשם, כך גם בדליקות: קודם כל רצים למסגר את זה כ"משבר אקלים".
השריפות בעוטף ירושלים הן סוגיה של משבר אקלימי, בדיוק כמו שאנחנו מתמודדים בכלל עם מגיפת הדלתא, ולא עם גל רביעי של קורונה. לקראת סוף הנאום שלו, כשהוא התעייף, אפילו לבנט ברח איזה "קוביד" (Covid). ככה זה כשאפילו ראש ממשלת השינוי מתעייף מהספינים. העניין הוא שלהתעקשות היחצנית של הממשלה הזאת להסוות את האמת ולגלגל אותה בעטיפה נוחה פוליטית, עם הרבה תמונות סלפי ילדותיות של אושר והרמוניה, יש מחיר בביטחון האישי ובחיי אדם. כאן מכילים בכיף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו