תוצאות הבחירות מביאות עמן שתי בשורות טובות לישראל. הראשונה היא שגוש נתניהו אינו יכול עוד להקים שוב ממשלת גחמות חרדית, ואיבד את הרוב המוחלט שהיה לו בכנסת. השנייה היא שגם הגוש המבקש להחליפו אינו יכול להקים ממשלת פנטזיה הנשענת על רע״מ.
שתי האפשרויות הללו היו מובילות את ישראל לתהומות שמהן קשה להמריא שוב. ניצלנו מפניות לדרכים ללא מוצא, וסוף סוף אפשר להתמקד בניהול מדינה מושכל מול סכנות חסרות תקדים וזמן שאוזל להתמודד איתן.
הבשורה הטובה הראשונה היא שאין לנתניהו 61 אצבעות. אין רוב להמשך פירוק המוסדות הממלכתיים ולהכפפתם לצורכי הקואליציה. אין רוב למינוי טלי גוטליב לשרת המשפטים, לסגירת תאגיד השידור הציבורי וגלי צה״ל, למינוי פרקליטו של ראש הממשלה למבקר המדינה או לסגירת נתב״ג בשבת.
ממשלת נתניהו, שהתנהלה לעתים כמו גרסה יהודית של מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן, לא הצליחה לשכפל את עצמה. תם הטקס שבו רבים וטובים מצאו עצמם ניצבים מול שחיקת עצמאות מערכת המשפט, מלחמה בתקשורת החופשית, הפיכת נאמנות אישית למבחן הכשירות לשירות הציבורי, שימוש בדת כמכשיר שלטוני והצגת כל ביקורת כבגידה.
הציבור הישראלי לא נתן אמון בפוליטיקת הזהויות של הממשלה הקודמת, שחילקה את ישראל ל״הם ואנחנו״.
אין ממשלה הנשענת על רע״מ
הבשורה הטובה השנייה היא שגם לגוש מתנגדי נתניהו אין אפשרות להקים ממשלה הנשענת על רע״מ. ממשלה כזו היא ביטוי מודרני למיתולוגיית שירת הסירנות באודיסיאה של הומרוס. היא נשמעת לחלק מהגוש כמו שירה מתוקה, מפתה ומשכרת - שירה המובילה אל הסלעים והמערבולות שבהם מתנפצות ספינות. כל ספינה.
אודיסאוס ידע שעליו להיקשר לתורן כדי שלא להתפתות לשירה. בפוליטיקה הישראלית יש מי שמבקשים דווקא להשתחרר מן הכבלים, להפליג בעיניים פקוחות לרווחה אל המערבולת שבה עתידה ישראל לטבוע.
אמנם השיוט יתחיל בלי נתניהו, בלי בן גביר, ואחרי חודש של אופוריה תחל קטסטרופה זוחלת. בכל הצבעה, בכל חוק תקציבי ובכל משבר קואליציוני יצוצו הפשרות הרקובות, הפרת ההבטחות ואקרובטיקת השקר. תתגלה ממשלה במלוא כיעורה ורפיסותה, המנסה בכל כוחה למצוא מכנה משותף בין אימאן ח׳טיב לבין יוליה מלינובסקי, בין תפיסות עולם שאין ביניהן הסכמה אפילו בשאלות היסוד של הביטחון הלאומי.
חוק האזרחות ואיחוד המשפחות הפלסטיניות, הסדרת ההתיישבות הבדואית והאכיפה נגד בנייה בלתי חוקית בנגב, מדיניות הריסת בתי מחבלים, התגובה לטרור, הבנייה ביהודה ושומרון והפעלת כוח בעזה. כל סוגיה הופכת למשבר קיומי. כל הצבעה למשא ומתן. כל החלטה ביטחונית למבחן הישרדות קואליציוני.
סופו של התסריט הזה ידוע מראש: התפוררות הממשלה, בחירות נוספות ועלייתו של גוש ימין גדול, כועס וקיצוני בהרבה. גוש של ליכוד, בן גבירים למיניהם ואחרים, שלעומתו ממשלת 68 המנדטים היוצאת הייתה נראית כמרכז רציונלי ומתון.
רגע היסטורי קצר
הבשורות הטובות יוצרות רגע היסטורי קצר, המאפשר להפנות מבט מעמיק לתהום שמולה אנו ניצבים. מבט שאותו הפנו יצחק שמיר ושמעון פרס ערב הקמת ממשלת האחדות בשנת 1984.
אז ניצבה המדינה מול אינפלציה של 450%, מלחמה בלבנון ותיעוב פוליטי. פרס ושמיר הבינו את גודל השעה. הם הקימו ממשלת אחדות והצילו את ישראל מן התהום. הממשלה אז הייתה מורכבת משתי מפלגות בעלות תפיסות עולם שונות, שתהום של שנאה הפרידה ביניהן. דווקא הממשלה הזאת הצליחה לבצע מהלכים ששום ממשלה צרה לא הצליחה לבצע קודם לכן.
זאת משום שהתקיימו שני תנאים: הכרה משותפת בעומק המשבר ובשעה ההיסטורית, ונכונות פוליטית לשלם מחיר כבד.
בישיבת הממשלה שבה התקבלה תוכנית הייצוב הכלכלית שהצילה את ישראל מקריסה אמר פרס: ״אני לא תומך בתוכנית כי היא נהדרת, אני תומך בתוכנית מפני שאני משוכנע שהאלטרנטיבה היא נוראה״.
גם היום נתניהו, איזנקוט, בנט וליברמן צריכים להישיר מבט ל״לבן של העיניים״ של בוחריהם ולהגיד להם בנחישות וברגישות: ״האלטרנטיבה היא נוראה״. הבוחרים יבינו זאת, ואם לא - ההיסטוריה תבין זאת ותוקיר זאת.
בתום ספירת הקולות יחלו ״הימים הנוראים״, שבהם כולם יתחילו להבין את המשמעות שלטראמפ נותרו כשנתיים בבית הלבן; שחלון ההזדמנויות המדיני והאסטרטגי של ישראל הולך ונסגר; שתמונת פצצת האטום מעל תל אביב שהציג נתניהו ערב הבחירות אינה רק תעמולת בחירות, אלא ביטוי לאיום קיומי עתידי אפשרי.
צו המעצר הבינלאומי לראש ממשלת ישראל כבר קיים. סנקציות בינלאומיות משתקות כבר בצנרת. הכלכלה הישראלית חשופה, האיום על ההשקעות ועל ההגירה מישראל ממשי, והאנטישמיות בעולם שוב מרימה ראש. מעל כל אלה מרחפת שאלת יכולתה של ישראל להמשיך להתקיים כמדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה ומשגשגת בתוך מציאות בינלאומית ההופכת עוינת יותר ויותר.
ממשלת אחדות כמשימת הצלה
ישראל זקוקה היום לממשלת אחדות לאומית. לא כאילוץ פוליטי, אלא כמשימת הצלה. מחיר פירוק הגושים, שאלת זהות ראש הממשלה, זהות שר הביטחון, הרוטציה וסדר הכהונה - כל אלה מחירים זניחים לעומת האירועים העומדים לפתחנו. במקום להמשיך להתבוסס בדם הרע של ארבע השנים האחרונות, חייבים להתכונן לבאות.
נתניהו אמר לאחרונה שהוא מרגיש כמו שז׳בוטינסקי הרגיש בוורשה ערב מלחמת העולם השנייה. ז׳בוטינסקי ראה את האסון המתקרב, הזהיר מפניו וקרא ליהודי פולין לצאת כל עוד אפשר. הוא הבין את מה שרבים סירבו לראות, אבל לא היה בידיו הכוח לשנות את מהלך ההיסטוריה.
אם נתניהו באמת חש כך, ואם הוא מבין את משמעות האזהרה שהשמיע, הרי שמוטלת עליו אחריות היסטורית לשלם כל מחיר, לרבות בפשרות פוליטיות כואבות. הפעם הוא אינו רק המתריע. בניגוד לז׳בוטינסקי, הוא האיש שבידו היכולת למנוע את האסון.
ההיסטוריה של העם היהודי לא תסלח לו על אובדן קשב לצפירות העולות ויורדות של אזעקת האמת.
זו אינה שעתם של המנצחים או המפסידים. זו שעתם של אלה המבינים שהם אוחזים במו ידיהם בגורלה של מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו