המושג המקראי "ברית מלח" משמעו הסכם נצחי שאין להפר אותו. כמו פוליטיקאים בני זמננו, הסוברים שבחירתם היא מתת האל לאזרחיהם, כך גם אביה מלך יהודה מתרה בשבטי ישראל, שאל להם לצאת כנגדו, שכן: "ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח". המלח, שאינו מתכלה ואינו נרקב, הוא סמל להבטחה נצחית. אכילה משותפת של לחם ומלח הייתה טקס חברתי שחייב את השותפים לו בנאמנות הדדית. ההבנה הייתה שמרגע ששני צדדים חלקו מזון, נאסר עליהם לפגוע זה בזה. המנהג השתמר בפתגם הערבי "ביננא חובז ומלח", לאמור, לחם ומלח קושרים אותנו בברית גורל.
ואכן, חלוקת מזון, ובוודאי סעודות משותפות, היו מכשיר חברתי ראשון במעלה להפיכת זרים לבני ברית ולעיתים לחלק מהמשפחה המורחבת. אלא שעתה, לאחר שהקלפיות ננעלו, הפתקים נספרו והמנדטים חולקו, נדמה שהמלח נזרה בעיקר על פצעי הקיטוב הפוליטי. קבוצת הווטסאפ המשפחתית הפכה לשדה קרב, השכן בבניין נמנע מברכת בוקר טוב מחשש לעוד ויכוח, וארוחת יום השישי המשפחתית - מה יהיה עליה? האם בסעודות משותפות עדיין טמון אותו כוח תרבותי עתיק יומין, המאפשר לגשר על פני שסעים פוליטיים וחברתיים ועל התהומות שהעלתה תקופת הבחירות?
סוגיה זו נבדקה במחקר שבו נעשה שימוש בנתוני מיקום אנונימיים של כעשרה מיליון טלפונים ניידים במהלך חג ההודיה, שהתקיים בסוף נובמבר, ולאחר הבחירות הסוערות של 2016 בארצות הברית. המטרה הייתה לבחון כיצד מערכת בחירות רווית יצרים ושסעים משפיעה על יחסים בתוך המשפחה. הנתונים שנאספו הראו שארוחות חג, שבהן נפגשו בני משפחה שהגיעו מאזורי קלפי שהצביעו הפוך, התקצרו בחצי שעה עד חמישים דקות בהשוואה לארוחות שהתנהלו במחנות הומוגניים. ככל שבאזור המגורים שודרו יותר תשדירי תעמולה ופרסומות קמפיין, כך התקצרה שהותם של בני המשפחה יחד סביב שולחן החג.
במבט היסטורי ותרבותי רחב, סעודות היו תמיד הרבה יותר מתזונה גרידא. במרבית הקהילות הטרום-מודרניות הכנסת אורחים וישיבה אל השולחן יצרו מעמד מוסרי בעל תוקף כמעט משפטי. המילה האנגלית Companion, המציינת שותף קרוב או חבר למסע, נגזרת משורשים לטיניים (cum pane), שפירושם המילולי הוא: אדם החולק עמך את לחמך. מי שמקבל מזון מחויב להשיב במחווה מקבילה, והמארח קושר עם אורחיו קשר של אחריות הדדית. במובן הזה, כל שולחן מסורתי שימש מעין ועידת שלום, שנכרתת על לחם ויין ולא על גבי סעיפים קואליציוניים חסויים.
כוחו המחבר של השולחן נבחן ואומת במחקר ההתנהגותי בן זמננו. ניסויים מלמדים כי צדדים יריבים, שהוגש להם מאכל זהה במהלך משא ומתן, הגיעו להסכמות מהירות פי שניים וגילו נדיבות רבה יותר בעמדותיהם, בהשוואה לאלה שאכלו מזונות שונים. כאשר המשתתפים חלקו קערת מזון מרכזית אחת, התעצם שיתוף הפעולה אף יותר. חלוקת המזון מכלי משותף מחייבת סנכרון תנועות עדין, ויתור על הנתח האחרון והתחשבות בלתי מודעת בקצב של האדם היושב מולך - דינמיקה גופנית שמתורגמת ישירות לנכונות לפשרה ולריכוך עמדות.
ניסויים מלמדים כי צדדים יריבים, שהוגש להם מאכל זהה במהלך משא ומתן, הגיעו להסכמות מהירות פי שניים וגילו נדיבות רבה יותר בעמדותיהם, בהשוואה לאלה שאכלו מזונות שונים. כאשר המשתתפים חלקו קערת מזון מרכזית אחת, התעצם שיתוף הפעולה אף יותר
סקר רחב היקף שנערך בבריטניה מצביע על כך שאנשים המרבים לסעוד בחבורה מדווחים על רמות אמון גבוהות יותר בזולת ומעורבות קהילתית עמוקה יותר. הישיבה המשותפת אינה תוצר לוואי של קרבה חברתית מוקדמת, אלא המנגנון שיוצר את האמון ואת הרקמה האנושית הלכה למעשה. החוקרים משערים שהאכילה בחבורה מעוררת הפרשת אנדורפינים, מפרקת עכבות של זרות ומחזירה אותנו אל תבנית השבט הראשונית, שמלקטת וחולקת את משאביה מתוך ערבות הדדית.
כשם שתרבויות השתמשו בסעודות משותפות כדי לקרב זרים, כך הימנעות מחלוקת מזון הייתה מאז ומעולם הצהרה פוליטית של עוינות, בידול והדרה. הסירוב לשבת אל שולחן אחד או ההימנעות מאכילת מאכליו של האחר אינם רק עניין של אנינות טעם או הקפדה הלכתית, אלא לעיתים קרובות אקט מודע של דה-לגיטימציה, שנועד להכריז על הצד השני כבלתי ראוי לשותפות חברתית. כאשר המזון הופך לשדה קרב של זהויות, השולחן מפסיק להיות מקום של מפגש והופך לקו חזית סמלי, שבו כל מנה נבחנת במונחים של נאמנות או בגידה במחנה.
ובמציאות, המזון עצמו הופך לעיתים קרובות לכלי של ביצור שבטי והתבצרות מגזרית. למשל, במרץ 2003, כשצרפת התנגדה לפלישה לעיראק, דאגו שני חברי קונגרס רפובליקנים שבקפטריות של בית הנבחרים יימחק כל אזכור לצרפת בתפריט. וכך הפרנץ' פרייז הפכו ל"צ'יפס של חירות", והפרנץ' טוסט ל"טוסט של חירות". שגרירות צרפת ענתה בשנינות וציינה שמקורו של הצ'יפס הוא בכלל בבלגיה. הפטריוטיות הקולינרית החזיקה מעמד שלוש שנים, ובאוגוסט 2006 חזרו התפריטים בשקט לשמם המקורי, בלי הודעה ובלי טקס, אחרי שאחד היוזמים כבר הודה שהוא מצטער שהדבר קרה אי פעם. הצ'יפס עצמו לא השתנה כהוא זה. השתנה רק תפקידו: מתוספת שכולם אוכלים לדגל שמנופף מעל המגש. כוחו המרפא של השולחן ותרומתה של הסעודה המשותפת נבחנים באמת רק כאשר פותחים את המעגל ומושיבים סביבו את מי שמחזיקים בעמדות מנוגדות ואינם שותפים לאותה תפיסת עולם.
המרחב הקולינרי מכיל מדרגות עדינות ומורכבות של אינטימיות חברתית. הניסיון לעבור ישירות מהתכתשויות ארסיות ברשתות החברתיות אל עומקה של סעודת השבת המשפחתית עלול להתברר כקפיצה גבוהה מדי, שמזמנת פיצוץ בלתי נמנע. מוטב אפוא להתחיל במחוות צנועות, כמו כוס תה של ידידות עם השכנים במסדרון או בחצר הבניין. רק בהמשך, כשהקרקע תוכשר, אפשר להתקדם לחלוק יחד לחם ומלח, ולאמיצים - אפילו צלחת מזטים. את כל זה מומלץ מאוד לעשות הרחק ממסכי הטלוויזיה ומהפרשנים הצועקים, שרק מלבים את אש המחלוקת.
במסכת סנהדרין מובאים דבריו של רבי יוחנן: "גדולה לגימה, שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים". לגימה כאן אינה רק 'שלוק' של משקה, במובנו המודרני המצומצם, אלא מכלול המעשה של טקס כיבוד האורחים במאכל ובמשתה. המעשה הגופני הפשוט של חלוקת מזון יכול לשמש כלי של הסתגרות, ניכור וחרמות, ובה בעת הוא טומן בחובו עוצמה תרבותית עמוקה להפלת מחיצות ולהפיכת זרות עוינת לשותפות אנושית מוצקה.
הקמפיינים הפוליטיים תמו, השלטים הוסרו והפתקים נספרו, אך השאלה הנוקבת שנותרה פתוחה היא: האם נשכיל להשתמש בכוחו העתיק של השולחן כדי לגלות מחדש את האדם שמעבר למתרס?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
