חשיפה: מבצע ההשפעה חסר התקדים של הליכוד - והתעמולה בערבית

לכל בחירות יש את ה"ערבים נוהרים לקלפיות" שלהן, נקודת המפנה של הבחירות. זה קורה אחרי שנתניהו מפיץ את מסריו הזהים אלף פעמים באופן משעמם. ואז, כשמפסיקים לשים לב, מגיע הטוויסט הממזרי, לא מהסוג הנחמד, ומדליק את השטח.

הם קראו לזה מבצע "תפילת ערבית", הוא תוכנן במשך שבועות ארוכים ביוזמתו של מנהל הקמפיין צביקה ברוט ועבר מתחת לרדאר. עם פרסום התוצאות, מסתבר שהוא גם עבד. הנה הסיפור שטרם סופר:

שפת אמי

מאות שלטים צצו בימים האחרונים של הבחירות בכל המדינה, במאני טיים, כשהרעש בלתי נסבל וכל מפלגה עסוקה בענייניה. היעד: כ־400 אלף בוחרי ליכוד שבחמש מערכות הבחירות האחרונות באו להצביע רק פעם אחת. גם המיקומים נבחרו בקפידה: ערים מזוהות מחל אך עם אחוז הצבעה נמוך, רובן בפריפריה.

השלטים במבט ראשון נראו כמו בקשת תמיכה גנרית: תמונות של איזנקוט, בנט, גולן, ליברמן, אחמד טיבי, מנסור עבאס, עם דגל ישראל מאחוריהם. למביט תמים מהצד זה נראה כמו מודעה מזוכיסטית של "ישר!", למרות שהיו ללא שום סממן של המפלגה. אה, פרט שולי: הם היו בערבית.

רקע כללי על מגבלות הפרסום בבחירות: על כל מודעה יש לשים גילוי נאות מי עומד מאחוריה. אסור למסור מידע מוטעה ואסור להתחזות למפלגה אחרת. מעבר לזה, בגדול, השטח פנוי לתעמולה, ובוודאי שאין איסור לפרסם בערבית. וכך, בליכוד הלכו קרוב מאוד לגבול עד שנעלמו מהרדאר, מסתבר שכשהגיעו השומרים הקלפיות כבר נסגרו.

תרגיל בהתעוררות

בליכוד קבעו כמה כללי אצבע למבצע:

1. הם לא בזבזו המון שלטים, אבל בחרו פריים לוקיישן, בכניסות וביציאות לכל עיר. המטרה: להטמיע נרטיב לפני שתיכנס למקום מגוריך, ולהיפרד ממך עם חומר למחשבה ביציאתך.

2. המיקומים ברובם היו לפני או אחרי שלטים של איזנקוט, כדי ליצור רצף אסוציאטיבי במוח שיחבר את המסר בערבית עם השלטים של ישר!, גם שלטי "דיאלנא" - הקמפיין העדתי של היריב, רק סייעו לכך.

3. ועכשיו לכיתוב: על השלטים הופיע המסר "כך נראית ממשלת מיעוט". מתחתיו - "מוגש מטעם הליכוד". מכיוון שהנוסח היה בשפה הערבית, אף אחד ממילא לא ממש הבין.

הרציונל החוקי היה פשוט: לעמוד בכללי הבחירות ולהשתמש בשפה שנעשה בה שימוש בישראל באופן תדיר. בליכוד שמרו על מרחב היתממות מוחלט.

זה לא עבר בשקט. בישר! התלוננו על התחזות, הגיוני. כשרצו בליכוד לתרץ לוועדת הבחירות ש"ערבית היא שפה רשמית בישראל", הם נזכרו שהיא כבר לא, פשוט כי הם שינו את הגדרתה בחוק הלאום בעצמם - וכיום הערבית היא רק שפה עם "מעמד מיוחד". הו, האירוניה. בסופו של דבר, השופט סולברג הורה לליכוד להוסיף גילוי נאות גם בעברית, אך זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. תיקוני השלטים לקחו זמן רב, יום הבוחר התקרב, וממילא מי שעבר בנסיעה לא ראה את ההבהרה, אלא את "קואליציית איזנקוט" לכאורה - בערבית, וזהו.

וכך - בלי התחזות פורמלית ועם גילוי נאות - הליכוד הצית את השטח בקרב בוחריו, שחשבו כי גדי מודיע להם על הקואליציה הבאה שהם נדרשים לבחור בה. הרשת הוצפה בתגובות נזעמות, הם פחות התחברו.

אבל זה היה רק השלב הראשון. במפלגת השלטון דאגו גם לצרף את הציבור העצלן לרשימות התפוצה של המשותפת ורע"מ, וכך אנשים בנתניה שראו את השלטים קיבלו גם הודעות לנייד בערבית שקוראים להם להצביע עבור אחמד טיבי, ואם לא השתכנעו קיבלו גם שיחות קוליות ממנסור עבאס. השיא: במקומות נבחרים נשכרו דוברי ערבית שהגיעו פיזית לבקש בנימוס להצביע למשותפת. הם לא הצליחו לשכנע לשנות את ההצבעה, אבל הם הצליחו להוציא מהאדישות.

התרגיל הושלם. על פי נתוני המפלגה, מבצע "תפילת ערבית" היה שווה לפחות שני מנדטים. הפעם גם הליכודניקים נהרו.

אני אחיך אל תשכח

תוצאות הבחירות וקריסת הגושים הקיימים הפתיעו את קוראי טור זה כמו הופעת סצנה אחרי הכתוביות בסרט של מארוול. לא חשבנו אחרת.

ובכן - העם מאס בצרות של הממשלות הצרות, זאת שתלויה ברב לנדו וזאת שתלויה במועצת השורא. בישראל קמו השבוע שני גושים: האחד של אחדות, השני בחירות חוזרות - רק השחקנים בהרכב קצת מפתיעים.

אז מי רוצה סבב ב'? הראשון הוא נתניהו, כמובן. הוא יודע שבבחירות נוספות גוש השינוי לא יוכל להתארגן שוב כמו הפעם. בחזרה לקלפיות יהיה אובדן התלהבות, הרכבת האווירית לא תמריא שוב, ובוחרי ימין רבים שנחשפו לדרישה להקים ממשלה בעזרת מפלגה ששרה "בילאדי בילאדי" יעזבו את הגוש. ראש הממשלה גם יודע שבפעם הבאה יוכל לסדר את המחנה בקלות רבה יותר ולמנוע הקמת מפלגות חדשות - ועוד לא דיברנו על החשדות אודות מעורבות קטאר בהצבעה לרע"מ שנחשפו ביממה האחרונה. גם ליברמן מושך חזרה לקלפיות. יו"ר ישראל ביתנו הודיע שיעמוד במילתו, נותן לשותפיו להתפרק מהתחייבויותיהם ולנהל מו"מ עם החרדים, ובהינתן ההישג המאכזב למפלגתו שום סיבוב נוסף לא מאיים עליו. השלישי הוא יאיר גולן - שלא רוצה בחירות חוזרות אבל בהכרח יוביל לשם. הרי בממשלת אחדות הוא יישאר בחוץ, וממשלת המיעוט שהוא רוצה שתקום תוביל תוך זמן קצר לבחירות חוזרות, אבל כשהוא בתוכה.

ומי חייב אחדות? הראשון הוא איזנקוט, שלא יכול להרשות לעצמו חזרה לקלפיות. תוצאות הבחירות, הטענות כלפיו והמנהג הקבוע בגוש להחליף כבש לשחיטה מבשרים: שום דבר טוב לא מחכה לו בסבב ב'. הבא בתור לאחדות הוא סמוטריץ' - כך יוכל לצבור לגיטימציה, להתבגר ציבורית ולהיפרד מבן גביר שיישאר בחוץ. בהלימה - בן גביר ישמח לממשלת אחדות, כדי שיוכל להטריל אותה מהאופוזיציה. וגם לחרדים אין עניין לחזור לעם - אין כמו שלטון כדי ללקק את הפצעים אחרי ההישגים הדלים, ולהתחבא בממשלת אחדות עד יעבור זעם. את סוגיית הגיוס יצטרכו ללבן, אולי בהעברת חוק לפני הקמת הממשלה, זעקות שבר מתוזמנות ואז הצטרפות לקואליציה.

וכאן הגענו לדמות החשובה באמת: נפתלי בנט. הוא צריך לקבל החלטה גורלית עם משמעויות לטווח ארוך. ובקיצור, האם הרפתקת גוש השינוי הסתיימה. האם למנהיג ימני יש עתיד בגוש המבוסס על מרכז־שמאל ולא מגיע ל־50 מנדטים ציוניים ביום בהיר, או שמא מוטב לו להכין עצמו ליום שאחרי נתניהו בגוש הימין. במקרה כזה בנט, שכבר ידע לעשות פלאות עם שישה מנדטים, ינסה לשחזר זאת עם שבעת המנדטים שקיבל ללא לפיד - ולחזור הביתה בשלום.

ועוד שחקן שחייב לדרוש ממשלת אחדות: 10 מיליון ישראלים, מגובים בשני נשיאים - אחד בארה"ב ואחד בירושלים. חוכמת ההמונים שילחה את הגושים המפלגים לכל הרוחות, 7 באוקטובר אחד הספיק לנו. עכשיו צריך גם להיגמל מהתמכרות לקלפיות.