מאז צהרי שישי בשבוע שעבר צפים רגעים שבהם החדשות לא מחדשות דבר. קוראים כותרת, מאזינים לפרשנים, עוברים על כמה פוסטים ברשתות, ולפתע מתגנבת תחושה מוזרה: כבר היינו כאן. לא באותו מקום, לא באותו אירוע, אבל כן באותו סיפור. אותן מילים, אותו מסגור, אותם טובים, ובעיקר - אותם רעים.
זה מתחיל לכאורה בתיאור עובדתי, נאמן להיגיון: פיגוע. מחבל. קורבן. אבל בתוך שעות ספורות מוקד הדיון מתחיל לזוז. פחות עוסקים ברוצחים, ויותר בשאלה מה עשה שם הנרצח. פחות עוסקים במניעיו של הרוצח, ויותר בהתנהגותם של הקורבנות. למה הם הגיעו? למה טיילו דווקא שם? האם היתה זו התגרות? פרובוקציה? חיכוך? האם קיבלו אישור? האם נוכחותם המתריסה היא שהציתה את האלימות?
לאט־לאט משתנה גם השפה. הפיגוע הופך ל"תקרית". ולא בין יהודים לבין מחבלים פלסטינים, אלא בין "מתנחלים" לבין "תושבי הכפר" שבפאתיו התהלכו מטיילים. זו לא מתקפה רצחנית - זה "עימות", ואז "הסלמה". על בימת התקשורת הישראלית שבה ומופיעה דמות מרכזית מוכרת: המתנחל. לא המתנחל המסוים, אלא "המתנחלים". ציבור שלם.
ומה מאפיין את הציבור הזה? "אלימות המתנחלים". "הטרור היהודי". "החוות". "המשיחיים". שוב ושוב חוזר המוטיב: מקור הבעיה אינו במי שירה, אלא במי שבחר לגור, לטייל או לנסוע בתוואי שבו חולף קליע תמים. מאות אלפי ישראלים מסומנים כבעיה הגדולה של האזור, כמקור הסכנה הביטחונית, כמי שעלולים לגרום לפיצוץ. די מהר חזרה למחוזותינו הטענה שבגללם, בגלל המשיחיות שלהם, נהרגים חיילים. זו אינה רק בחירת מילים - זו הסטה נואלת של מוקד האחריות, וזו גם הסתה ירודה כלפי ציבור שלם של אזרחים, חלקם הגדול לוחמים, מתיישבים, חלוצים, נשים, גברים וילדים.
הפיגוע בכפר תל ביום שישי היה אמור לעורר דיון פשוט וברור: מחבל רצח יהודי. מה צריך לעשות כדי להחזיר את ההרתעה, כדי שיהודים, כולל ה"מתריסים" שבהם, יוכלו ללכת בבטחה בכל מקום מבלי שירצחו אותם. אבל בתוך שעות הגענו לדרגה כזו של טירוף, שיש אגפי דעה שלמים ופרשנים לא מעטים הבטוחים כי מקור האלימות ביהודה ושומרון הוא המתנחלים. שהגורם שמערער את היציבות האזורית הוא ההתיישבות. שאלמלא הם - ואלמלא שולחיהם "הקיצוניים" - היו ממשיכים לפעות בהרמוניה כוחות הביטחון של ישראל לצד כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, מסכלים טרור ומבטיחים שלווה ורוגע לכל. הדיון עבר, אפוא, לשאלה: מה צריך לעשות כדי להרתיע את המתנחלים?
מבצע השפעה
ואם השיט הזה נשמע לכם מוכר - אתם לא טועים. כך בדיוק התנהל השיח התקשורתי והפוליטי בישראל בשנים שקדמו להתנתקות. חזרנו לטרמינולוגיה דומה, לביטויים מקבילים, לרעיונות זהים. תיזכרו איך תוארו אז המתנחלים, רגע אחרי שמוגרה האינתיפאדה השנייה, רגע לפני ההתנתקות.
חזרו אל הספר שסימן יותר מכל את מפעל ההתנחלויות כפרויקט קולוניאלי נפשע שמכשכש בזנב המדינה, "אדוני הארץ" של עידית זרטל ועקיבא אלדר. צפו בסדרת התעודה של חיים יבין, "ארץ המתנחלים", כדי להיזכר איך סומנו ההתנחלויות והמתנחלים כבועות מרוחקות, אי־שם מעבר להררי החושך, מנותקות גיאוגרפית ותודעתית מההוויה הישראלית. ארץ המשוגעים. ארץ המצורעים. חזרו לדמותה של מוריה סרק, בגילומה של אורנה בנאי, בעונות הראשונות של "ארץ נהדרת". תיאור המתנחלים כמופרעים צמאי דם, גזענים טרופי דעת, חסרי מצפון, פונדמנטליסטים חשוכים ואלימים - זו היתה הנורמה. ובעיקר, הם סומנו כמי שבמהותם ובפועלם מהווים סטייה חמורה מהקונצנזוס הישראלי, הנגטיב המוחלט של הישראלי הנורמטיבי, מגדרה ועד חדרה.
זו היתה גם הגישה שניהלה את היחס הממסדי והתקשורתי למחאה נגד תוכנית ההתנתקות. המתנחלים סומנו כסכנה לסדר הציבורי, לשלטון החוק, לסמכות הממשלה לממש את החלטותיה ולשלמותו של צבא העם. בעיתונות קראו לדכא ביד קשה את מחאתם, ובמערכת האכיפה אכן נקטו צעדים דרקוניים, אנטי־דמוקרטיים, אלימים, כדי לדכא מחאה נגד צעד מדיני שנוי במחלוקת.
התוצאה היתה מובהקת: בציבוריות הישראלית נכחדה האמפתיה כלפי המתנחלים המפונים, ונאטמו האוזניים כליל כלפי הטיעונים הרציונליים, האסטרטגיים, הנכונים, נגד פינוי רצועת עזה וצפון השומרון. בכוונה או שלא בכוונה, בתיאום או שלא, הדמוניזציה של המתנחלים מילאה פונקציה מכרעת בהכנת דעת הקהל לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות. מבצע השפעה.
זמן קצר לאחר ההתנתקות, העיתונאי הכל־ישראלי של אז, יאיר לפיד, כתב תחת הכותרת המקאברית "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות": "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום... המניע היה אחר לגמרי: הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין החברה המתנחלית והחברה הישראלית... הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה". זה לא היה קשור לדילמה המדינית - זה היה קשור ללגיטימציה של ציבור המתנחלים. מדינת ישראל מצד אחד, המתנחלים מהצד השני.
זהו אחד מהמנגנונים הוותיקים ביותר בפוליטיקה. לפני שמבקשים מהציבור לקבל מהלך שנוי במחלוקת, משנים את יחסו אל האנשים שעלולים להיפגע ממנו. לפני שמתווכחים עם עמדותיהם, מערערים את הלגיטימיות שלהם. לפני שמפחיתים מערכן של טענותיהם, מפחיתים את האמפתיה כלפיהם. וכשזהו הדימוי, הרבה יותר קל לא להקשיב להם. הרבה יותר קל לראות במחאתם איום, ולא מחאה. הרבה יותר קל להצדיק אמצעים חריגים נגדם, והרבה יותר קל לבצע מהלך דרמטי מבלי שהציבור יחוש אמפתיה עמוקה כלפי מי שמשלמים את מחירו.
עוד חוזר הפינוי
לכן קשה להתעלם מהדמיון לשיח שנשמע בימים האחרונים נגד המתנחלים. אני לא יודע אם מישהו כבר משרטט תוכניות ליום שאחרי הבחירות. אני לא טוען שהשיח הזה אכן נועד להכין את דעת הקהל למהלך מדיני נוסף, או "רק" לביטול ההישגים ההתיישבותיים של הממשלה האחרונה ביהודה ושומרון. הצהרותיהם של ראשי מפלגות גוש השינוי - מיאיר לפיד ועד יאיר גולן, מאיזנקוט ועד בנט - אכן מרמזות על אפשרות של שינוי גישה רדיקלי. ובהינתן הנכונות של הדמויות הללו לציית לאליטה הביטחונית, לרצות את הקהילה הבינלאומית ולהיעתר ללחצים בינלאומיים כדי "לשקם את מעמדה המדיני של ישראל", החשש שמתפשט בציבור המפוכח אינו בלתי מבוסס.
הדמוניזציה האיומה של המתנחלים, הוצאתם המגמתית מהקולקטיב הישראלי, סימונם כמחוללי הרוע באזור ובניית הניכור הרגשי כלפיהם - נוגדים כל נורמה הומנית של אנושיות, לכידות חברתית וממלכתיות. אבל הניסיון ההיסטורי הלא רחוק שלנו מלמד שמלאכת השנאה מרדפת את הדרך לפעולה. למראית הדז'ה וו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו