הסתכלו על שפע המפלגות שמוקמות בחודשים האחרונים, אלה עם הסמליל המעוצב והלוגו הקולע והמיתוג העדכני, אלה שבעצם נראות, נשמעות, מתנהגות אותו דבר, עד שכבר קשה לזכור מי ישר ומי ביחד, מי 26' ומי "עתיד", מי כחול ומי לבן. ישראל האומללה הפכה לגן עדן לאשפי קריאייטיב, כל אחד פותח סטארט־אפ פוליטי, כל אחת מחפשת את האקזיט.
חיינו הם מצגת אינסופית של אסטרגיה תקשורתית, לוגואים ופונטים, צבעים ורקעים, אריזות גרפיות ומילות באזז עם קו תחתון מבליט, ונקודה מוגזמת בסוף סיסמה. נודדים אנו בעל כורחנו מאירוע השקה אחד למשנהו, פעם זה באקספו ופעם בהאנגר, מדי פעם באתר לאומי, אבל תמיד עם דגלים ומסכי לד, רל"שית נרגשת מאחורי הקלעים ויועץ מתוחכם שיושב בקונטרול וממלמל, "איך גורמים לו להיראות ימני", או "חילוני", או "מסורתי", או "עממי" או "ביטחוני" - או מה שבאותו הבוקר עלה מתוך מצגת הצרכים של מכון הסקרים ומחקרי העומק.
קולקציית המפלגות
כולם, אבל כולם, אותו דבר. מי יכול להבדיל מי המנטה, מי המסטיק, מי השוקולד. מי היועז ומי החילי. מי הגנץ ומי הגדי. מי הלפיד ומי הבנט. הכל, במחילה מכבודם של מכלי־האגו האלה, הכל אותו דבר. שיבוטים אפרוריים, דביקים, זה של זה. תוצרי קמפיין גנריים, מהונדסי סדנאות פרסום. ברוכים הבאים לקולקציית המפלגות, עונת קיץ־סתיו 26'.
יעלה ויבוא האדם שיוכל לענות על שתי שאלות בסיסיות ביחס לכל המפלגות והאישים הללו, שלפי כל הסימנים עוד עומדים להשתכפל ולהתרבות בשבועות הקרובים. הראשונה: מה היא תפיסת עולמם היסודית, כלומר, מאיזה בית אידיאולוגי הם מגיעים ומה התשובות העקרוניות שלהם לשאלות היסוד שמפלגות את החברה הישראלית.
ולא "נגד הרע ובעד הטוב" או "ישראל צריכה תיקון" או "נאחד במקום לפלג" או "נהיה בית לשפויים", "נשב עם המשרתים והנושאים בנטל" - זה לא תשובה לכלום. והשאלה השנייה: במה הם נבדלים זה מזה. זיהיתי באחד הראיונות מאמץ איתנים לברר במה כל כך שונה ההוא עם הלוגו הירוק על הרקע הכחול מההיא עם הלוגו הכחול על הרקע הירוק. "מה זאת אומרת", אמרה הכחולה על הירוק, "תהום אידיאולוגית רובצת בינינו".
זה רגע מעציב, מייאש, עבור מי שתרבות פוליטית פרלמנטרית חשובה להם. אבל זה לא צריך להפתיע. אחרי שמפלגות "המרכז", מיש עתיד של יאיר לפיד ועד חוסן לישראל של בני גנץ החריבו למעשה את השיח האידיאולוגי בישראל, הגיעה גם זמנן של המפלגות לעבור תהליך השחתה. אפשר גם לייחס את זה לקריסתו האידיאולוגית של השמאל הישראלי. מאז איבד את תקוותו לשכנע את הישראלים בתקפותה הלוגית והעובדתית של נוסחת "שטחים תמורת שלום", נציגיו מתחבאים בממ"ד הפוליטי הבטוח של "המרכז".
לפיד, ובמידה מסוימת כאמור גם גנץ, היו השושבינים של התהליך הזה, שבו מטשטשים זהות אידיאולוגית. אבל קבלן ההרס הגדול היה נפתלי בנט, שהפנה עורף לביתו האידיאולוגי, העיף את המחנה שלו מהשלטון, הקים ממשלה לשמאל - ואז ביצע השתלטות על מפלגת המרכז־שמאל של יאיר לפיד.
משטר השיח שלנו עבר התעללות רטורית, גזלייטינג לשוני: מי ששמרו על זהותם האידיאולוגית, או ממשיכים להגן עליה מול אתגרי השעה של האומה או אפילו להתעמת עם יריבים, מתויגים מיד כ"קיצוניים", כ"מפלגים" וכ"משסעים" (בעיקר אם הם מהימין, אבל גם שמאלנים חוטפים על הראש כשהם מגזימים עם הדעתנות שלהם). ואילו מי שעוסקים בהשטחת הדיון ובבריחה מנקיטת עמדה משמעותית ביחס לדילמות מהותיות, מתויגים כ"ממלכתיים".
אם לשפוט לפי גלריית המועמדים, ישראל לא מחפשת פתרונות לבעיותיה וגם לא אנשים שייאבקו על דרכם. היא מחפשת "רגיעונים" לאומיים. זו הסיבה שגם לימנים אדוקים יש היום יותר כבוד והערכה לבני פלוגתא חריפים ונחרצים, כמו יאיר גולן ונעמה לזימי. אלה לא יבואו בחשבון כנראה כשותפים קואליציוניים, אבל יודעים עדיין להעריך ויכוח טוב, הרבה יותר מאשר הפלקטים המהלכים שמתפרסים על מישור הבינוניות המרדים שמשתרע משמאל לליכוד ומימין ל"דמוקרטים".
אז אחרי שבנט ולפיד לימדו אותם להתנער ממחויבות אידיאולוגית כמו שמגרדים שאריות מוקשי מדרכה מסוליית הנעל, עברו "הממלכתיים" להתעלל בגופים הפוליטיים. חלקנו, מי שנותר להם ברק רומנטי בעין, רוחשים לגופים הפוליטיים הללו כבוד, גם כשהם מנוגדים לתפיסת עולמנו. כי בעצם, מה נשאר מהמושג היפה והמסעיר הזה, "מפלגה"? בצרפתית הוא עוד מעורר יראת כבוד. Le parti.
מה נלמד בשנה הבאה את תלמידי מקצוע האזרחות על "מפלגות"? מה נותר מהן, כביטוי פוליטי לתנועה רעיונית מובחנת, ככלי למימוש פרגמטי של אידיאולוגיה סדורה, או כבמה ייצוגית של זהות קבוצתית מובחנת, הנבחרת כדי להגן על ערכים, וכן, גם אינטרסים, של בוחריהן? לא נותר דבר. מפלגה היא מעתה מוצר מדף, מותג צריכה קצר־תוקף, קליפת יח"צ חלולה, ריקה, מהונדסת, מלאכותית, מפס הייצור התעשייתי של אסטרטגים תקשורתיים, שחלקם, לא תאמינו, לוטשים בעצמם עיניים לספסלי הכנסת.
מייתרים את עבודת הכנסת
וכמו בתנועת מלקחיים, התרבות הפרלמנטרית בישראל עוברת מסע ביזוי מחפיר מצד המערכות מעצבות־התודעה בישראל. מערכת המשפט מייתרת לחלוטין את עבודת הכנסת; המחשבה שחוקים, גם אם אינם מוצאים חן בעיני השופטים, עברו בתהליך לגיטימי של דיון, ליבון, מיקוח, משא ומתן, הצבעה, ועוד הצבעה, ועוד אחת - פשוט לא חולפת להם בראש.
להליך החקיקה בישראל נוספה אינסטנציה נוספת: חובת אשרור חוקים בביהמ"ש העליון - והכל באווירה תקשורתית שבה חוקים לגיטימיים לגמרי, שמייצגים רוב של נבחרי ציבור ושהתקבלו לפי כל קריטריון של הוגנות פרלמנטרית, מוצגים כל הזמן כ"שנויים במחלוקת", "מעוררי סערה", "מחוללי מהומה", ומתויגים כתוצר של שחיתות, חזירות, "בולמוס" ו"חוסר ממלכתיות".
לרגע הזה מתכנסת הפגיעה האנושה שיצרו מוקדי הכוח הבלתי נבחרים, לצד השמאל וה"מרכז", לתרבות הפוליטית בישראל. אין משמעות לאידיאולוגיה. אין משמעות למפלגה. אין חשיבות לדיון פרלמנטרי. אין חשיבות למיקוח בוועדות הכנסת. אין משקל לרוב פרלמנטרי. אין תוחלת להצבעה. אין ערך לפרוצדורה שבה נפתרות מחלוקות ומתקבלות החלטות. ואחר כך יש לחוצפנים האלה העוז להאשים את מי שעברו את דרך החתחתים הפרלמנטרית עד לאישור חוק ב"אובדן הממלכתיות".
ועכשיו, אזרחים יקרים, בחרו את הלוגו הכי יפה בקולקציית 26' ותצביעו לו, כי זה פשוט כבר לא משנה למי שייך פרצוף הפוטושופ שמתנוסס לצידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו