הסערה השבועית סביב ראש השב"כ, דוד זיני, מקרבת אותנו לרגע אלטלני. בשלב מסוים תצטרך ההנהגה, לצד האגף האחראי בציבוריות הישראלית, לסמן קו אדום: המהלך המאורגן לערעור סמכותו ומעמדו של ראש השב"כ מתקרב להמרדה פנימית וחיצונית נגד ראש השירות, שנבחר ומונה לתפקידו כדין. ההדלפות, ההשמצות, הדחיפה הסמויה והגלויה להדחתו, כבר לא רחוקים מקריאה מפורשת לאי־ציות להוראותיו ולסימונו בשאר המערכות הציבוריות כבלתי לגיטימי.
דוד זיני בטקס הכניסה לתפקיד ראש השב"כ: "אנו שליחי כל העם, רק מהבנה כוללת וממלכתית זו נובעת סמכות פעולתנו" // לע"מ
פעם, בעבר הרחוק מאוד, נגיד בימיו של רונן בר, מאוד הקפידו כאן בישראל על כבודו של ראש השב"כ. למרות כישלונו האסוני, דאגו שלא לפגוע ב"שומר סף", התחלחלו מכל קריאה להדחתו, ואפילו הרימו קמפיין תמיכה ועידוד למענו. עד היום הוא נהנה מחליפת הגנה תקשורתית וממסדית, בכל פעם שמישהו מעז להזכיר את גודל הקטסטרופה שהפיל עלינו בגאוותנותו וביהירותו.
אבל לדוד זיני אין הנחת החברים הזו. הוא פשוט לא חלק מהמעמד. ואל טירוף ה"הדלפות", ה"חשיפות" וה"פרסום ראשון" נגדו הצטרפה השבוע הקלטה מנאום שנשא במסגרת חיצונית, שבה הצהיר על נאמנותו לדרג המדיני. הנה ההוכחה, קבעו בנחרצות עיתונאים שפמפמו את ההקלטה ברשתות, שמדובר בעבד נרצע שבא לשרת את המלך, ולא את הממלכה. את המשך דבריו, החלק המעניין, משום מה השמיטו: החלק שבו הסביר שלא משנה מי יהיה הדרג המדיני ומה תהיה המדיניות שלו - הוא יזכה לנאמנות מצד שירות הביטחון הכללי.
יש לנו עסק עם חבורה מצערת של עיתונאים אובססיביים, שיצרו מניפולציה ביודעין, והונו את דעת הקהל. ויש לנו עסק עם פוליטיקאים, מובילי דעה ושאר דמויות ציבוריות, שידעו היטב שמדובר בבלוף - אבל פמפמו את השקר. באופן אירוני, מדובר על נציגי האגף הפוליטי שלא מפסיק להזהיר מפני "קמפיין השפעה", "פייק ניוז" ו"שיבוש הבחירות" שמתכנן לכאורה הימין. אבל מי שמוחו טרם נשטף בשנאה החולנית כלפי זיני וכלפי מה שהוא מייצג, הבין גם בלי החלק השני של המשפט, שמדובר באמירה ממלכתית, דמוקרטית וטריוויאלית. ראש השב"כ נאמן לדרג המדיני, כלומר למרות הממשלה.
מסרבנות - ללינץ'
הדבר הנחמד הוא שבעקבות המהומה נפתח ויכוח סמנטי. מובילי העליהום הסבירו לנו, האנשים הפשוטים, שיש הבדל בין "נאמן" ל"כפוף". ראש השב"כ והשירות כולו צריכים להיות נאמנים לחוקי המדינה, אבל כפופים לדרג המדיני. כך שמבחינתם, המניפולציה עדיין שרירה ועומדת: זיני הכריז, לכאורה, שהוא יהיה "נאמן" לדרג המדיני, ולא לחוק.
הפלפול הסמנטי הזה הזכיר לי פולמוס לשוני אחר שנתגלע במחוזותינו. זהירות! מעידה לשונית קלה עלולה לגרור אתכם לתביעת לשון הרע. אם תעזו להגיד שארגונים מסוימים ומובילי דעה מסוימים ולשעברים מסוימים הובילו תנועה של סרבנות המונית במסגרת מאבקם נגד הרפורמה המשפטית, הם יאיימו לקחת אתכם לבית משפט, וידגישו שיש הבדל, הבדל ענק, הבדל עצום, בין "סרבנות" לבין "אי התנדבות".
כך או אחרת, המשמעות המעשית דומה. קצינים ולוחמים שהצבא סומך עליהם כחלק מסדר הכוחות מאיימים לא להתייצב כל עוד הממשלה לא תתקפל תחת הלחץ. וברור שבאקלים הביטחוני ובאופן שבו מתנהל משטר השירות, איום ב"אי התנדבות" ועידוד של אחרים לעשות זאת, פירושם קריאה לפגיעה בכשירות המבצעית של הצבא, כאמצעי לסחיטה פוליטית של הממשלה.
הדמיון בין גל הסרבנות (סליחה, סליחה, אי התנדבות!) לבין הלינץ' הפראי נגד זיני, גדול הרבה יותר מהוויכוח הסמנטי ששניהם מעוררים. ברור שמה שמניע את ההתגודדות הגסה הוא הגזענות הפוליטית הישנה והטובה, בתוספת שנאת דתיים, שהזהירים מקפידים לדייק ולכוון נגד "החרד"לים". וברור שהבעיה קשורה בכך שמי שמינה אותו הוא שנוא נפשה של האליטה הביטחונית והתקשורתית, בנימין נתניהו. וברור שמה שמטריף את שונאיו זה שהוא לא בכיס שלהם ולא במחנה שלהם, ושבניגוד לקודמיו, הוא לא יעמיד את הארגון לרשות ההתנגדות הפוליטית לנתניהו, ולא יסור למרותם הסמלית של ה"לשעברים" שמובילים את המאבק הפוליטי נגד ממשלת הימין. הוא מסרב להיות "שומר הסף" שהם היו רוצים לראות. וברור גם ששכבה עבה של עיתונאים ופרשנים איבדה מאחז חשוב במערכת הביטחון; תם עידן של תדרוכים והדלפות מגמתיות.
כל זה חמור דיו בפני עצמו. אבל הבעיה המדאיגה יותר בקמפיין השנאה נגד זיני היא לא הגזענות הפוליטית וגם לא השקרנות הכפייתית של קבוצת עיתונאים. הבעיה הגדולה היא שאנחנו על אותו מדרון מסוכן שדרדר אותנו ל־7 באוקטובר.
אותה לוגיקה שניהלה את תנועת הסרבנות במחאה נגד הרפורמה המשפטית, מנהלת כעת את המתקפה נגד דוד זיני. למעשה, זו גם כמעט אותה קבוצת כוח שהובילה אז את ריסוק צבא העם, שמובילה כעת מהלך שיטתי לפגיעה מהותית בסמכות הפיקודית של ראש השירות. בחסות המתקפה שלהם, וככל הנראה גם בחישה בתוך הארגון, מטפחים כיסי התנגדות פנימיים שיובילו חזית של אי־ציות להוראותיו של זיני, ומעודדים תעשיית הדלפות מדאיגה מבפנים. לשעברים של הארגון ושל מערכת הביטחון, בסיוע עיתונאים מקורבים, מלבים את העוינות כלפיו בכל צדדיה ואגפיה של מערכת הביטחון, ושואפים לבודד אותו הן בתוך השירות והן מחוצה לו.
שתיקת הממלכתיים
הפעולות האלה יוליכו במוקדם או במאוחר לפגיעה הלכה למעשה בכשירות המבצעית של השב"כ, כלומר לסיכון הביטחון הלאומי. פעם נוספת מפוררים את גופי הביטחון לצורך מאבק פוליטי בממשלה. לא למדו כלום, או שבעצם - למדו שאפשר, שזה עובד, שזה יעיל, ולעזאזל המחיר. "נדע להתמודד", כמו שאומרים שם. תהיו בטוחים ששלטי "אתה הראש, אתה אשם" כבר מוכנים.
ובאקלים הזה, מעוררת תמיהה שתיקתה המפוארת של גלריית הממלכתיים והביטחוניים שמתמודדים על ההנהגה בימים אלה. גדי איזנקוט, שבעבר הביע תמיכה גדולה ב"אחים לנשק", לא פוצה פה נוכח המתקפה הגסה נגד ראש גוף ביטחוני. נפתלי בנט עבר צד זה מכבר. אפילו חילי טרופר ויועז הנדל שקטים. כולם מדברים גבוהה־גבוהה על ממלכתיות, על החובה לכבד את המוסדות ועל קדושת האתוס הביטחוני - אבל לא מעיזים לפעול ברוח הסיסמאות שלהם ולהעמיד קו אדום.
כי הם מפחדים. מפחדים לצאת בגלוי נגד אריסטוקרטיית הלשעברים של מערכת הביטחון שמנהלת אותם. מפחדים לצאת נגד אנשי התקשורת שהרימו אותם לגדולה. מפחדים לצאת נגד פטרוני התנועה הפוליטית של קפלן, שבזכותם הם רלוונטיים בבחירות האלה. מפחדים משקמה ברסלר ומאהוד ברק ומדני קושמרו - ולעזאזל, לעזאזל הממלכה, ולעזאזל הביטחון. 
