המושגים "ימין" ו"שמאל" עברו במערכת הבחירות הזאת אינספור מניפולציות של מיתוג ויועצי אסטרטגיה, ובכל זאת - עניין המדינה הפלסטינית עדיין נותר נייר לקמוס אמיתי וסוגיה מגדירה, שקשה מאוד להטעות בה את הציבור. אם אתה בעד - אתה שמאל. אם אתה נגד - אתה ימין. אי אפשר בשני קולות, גם וגם. כשמנסים, זה נשמע עקום ולא קוהרנטי. הסיפור של גדי איזנקוט, בצלאל סמוטריץ' והמדינה הפלסטינית מסייע להבין זאת.
שר האוצר טוען בשבועות האחרונים ("מידיעה") לקיומן של שיחות בין גורמים בכירים באיחוד האירופי לבין גורמים בכירים באופוזיציה שעוסקות, לדבריו, בגלגול לאחור של מהפכת ההתיישבות ביהודה ושומרון. "המשמעות היא", נחרד אבי המהפכה, סמוטריץ', "פינוי של כל החוות, והיישובים החדשים שהקמנו בממשלה האחרונה, על ידי ממשלת שמאל".
ה"מידע" הזה הפך אחרי ימים אחדים לסרטון AI, מוקצן, מטעם מפלגת הציונות הדתית. מי שצפה, "ראה" שם את איזנקוט חותם עם אבו מאזן על הקמת מדינה פלסטינית. מפלגת ישר! האשימה את שר האוצר בזיוף המציאות.
ראוי שסמוטריץ' יציג הוכחות, שכן אם יש בדבריו ממש, הם עשויים להשפיע דרמטית על תוצאות הבחירות. בינתיים, אפשר לנסות ולברר בעצמנו היכן באמת עומד איזנקוט בסוגיית המדינה הפלסטינית, ומה הוא, שמאל או ימין?
הרמטכ"ל לשעבר מבהיר שאין להקים מדינה פלסטינית, אך מסייג: רק "בטווח הזמן הנראה לעין". הוא מסייר עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן גם במקומות שאינם גושי התיישבות, אבל מסרב להתחייב שהמקומות הללו יהיו חלק ממפת ההסדר שלו. איזנקוט מתנגד בחריפות לסיפוח שטחים ביו"ש, בעוד יועצו, רונן מנליס, תוהה (מול המצלמה) מה לעשות כדי שהציבור יחשוב שאיזנקוט בימין. הרמטכ"ל לשעבר, שמוביל עתה את גוש מתנגדי נתניהו, מתכנס למעשה למה שבנט מכנה: "אוטונומיה בשטחי A ו־B" או "אוטונומיה על סטרואידים". איזנקוט גם מדבר הרבה על "היפרדות". שזה מוזר, כי היפרדות כבר היתה.
מבוא למדינה
מרבית הפלסטינים כבר הופרדו מאיתנו בהסכמי אוסלו. הם חיים כיום בשטחי A ו־B, הנתונים לשליטה אזרחית או ביטחונית של הרש"פ. אז ממה, או ממי, עוד איזנקוט רוצה שניפרד? האם הוא מתכוון גם לפלסטינים שחיים בשטחי C, אזורים שבהם הסכם אוסלו העניק לישראל שליטה ביטחונית ואזרחית מלאה? קשה להאמין. בשטחי C יש רק מעט אוכלוסייה פלסטינית - כ־250 אלף מול חצי מיליון ישראלים, שמספרם עולה כל העת. אז על איזו היפרדות הוא מדבר?
אניגמה? לא בהכרח. נזכיר שביולי 2024 אימצה הכנסת ברוב עצום (68 מול תשעה מתנגדים) החלטה שמתנגדת להקמת מדינה פלסטינית ורואה בה סכנה קיומית. איזנקוט בחר להיעדר. מותר להניח ש"ההיפרדות" הבאה על פי איזנקוט לא תהיה נגזרת של מצוקה דמוגרפית, אלא היפרדות לטובת חלוקה מחודשת של הארץ והקמת מדינה פלסטינית. אלא שכעת, רגע לפני בחירות, כשהבוחרים מבינים שמדינה פלסטינית היא מתכון לאסון נוסף, איזנקוט בורח מהנוסחה שלו כדי שהבוחרים לא יברחו ממנו.
הוא מודע לכך שמדינה פלסטינית היא פרס לטרור ותהווה "חממת טרור של חמאס ואיראן" ו"איום קיומי על גוש דן", ולמרות זאת, בעתיד, אינו שולל מדינה כזאת ומתכנן "היפרדות" ממי שכבר נפרדנו ממנו. וזה, במחילה מכבודו של איזנקוט, "להחזיק בחבל משני קצותיו" בסוגיה שבצדק מגדירה שמאל וימין בבחירות האלה.
ה"היפרדות" האיזנקוטית היא המבוא להקמת מדינה פלסטינית, בעוד כבר היום משתוללת ביו"ש "עזתיזציה" ומתהווים איומי רקטות, טרור קשה ומעשי טבח ביהודים. בה בעת, ההנהגה הפלסטינית ה"מתונה" מחדשת מדי יום את שבועתה להמשך המאבק עד "שחרור כל האדמות", ומימוש "זכות השיבה" אל תוך הערים והבתים שאיזנקוט וכולנו גרים בהם היום. זאת, בעוד רוב הפלסטינים ברש"פ מעידים בסקרים, שהם מצדיקים או מבינים את טבח 7 באוקטובר.
עסקת חבילה
לא רק הנוסחה של איזנקוט, שבסופה מסתתרת מדינה פלסטינית, היא בעייתית. גם נוסחת האוטונומיה של בנט אינה מציאותית בהרבה, שהרי מדובר במודל מעבדה, שהחיים עקפו מזמן. הרש"פ אינה אוטונומיה. היא דומה יותר למדינה שבדרך, עם טריטוריה, דגל, המנון, מעמד באו"ם, מערכת חינוך מוכוונת שלילת כל קיום ישראלי, וצבא חמוש שרחוק מההגדרה המצמצמת באוסלו של "משטרה פלסטינית חזקה". הצבא הזה, על פי תרחישי מגירה בצה"ל, עלול יום אחד להפנות אלינו את קניו.
הבעיה האמיתית עם חזון המדינה הפלסטינית, שאיזנקוט מתפתל סביבו, אינה נזק אלקטורלי אלא נזק ביטחוני כבד, והימנעותו של איזנקוט משלילה קטגורית של אפשרות כזאת - דרישה שיש להציב גם מול הליכוד ובנט.
הפתרון, גם מול לחצים עתידיים מצד ארה"ב, עשוי לבוא בדמות "ממשלה לאומית רחבה", שנתניהו באיחור ניכר הציב אותה השבוע כיעד לאחרי הבחירות. אחת מאבני הראשה של ההסכמות לאחדות מצומצמת כזאת צריכה להיות עסקת חבילה עם כמה מרכיבים: לא למדינה פלסטינית, לא לפגיעה רטרואקטיבית בעובדות שההתיישבות כבר יצרה, וכן - להסכמי אוסלו. שמעתם נכון. בדגש על חלוקת האזורים הגיאוגרפית שההסכם יצר.
באופן אירוני, אחד הטיעונים החזקים של הימין מול מפלגות המרכז והשמאל הציוני, שאולי יהיו שותפים לממשלה רחבה, נעוץ דווקא בהסכמי אוסלו. לא בקונספט המדיני ההרסני שלהם, שהביא עלינו אינתיפאדה עקובה מדם ואלפי הרוגים ופצועים, אלא במנגנון חלוקת השטח, שממשלות הימין לא ביטלו. העובדה שממשלות הימין שימרו חלקים נרחבים מאוסלו מגינה היום על ההתיישבות.
הסכמי אוסלו ב' מ־1995 קובעים שלישראל יש סמכות אזרחית, תכנונית וביטחונית מלאה בשטחי C, המהווים 60 אחוז משטחי יו"ש. כאשר הממשלה הנוכחית בונה שם יישובים וחוות, מסדירה מאחזים ומפתחת תשתיות, היא מממשת לא רק את הזכות הטבעית של עם ישראל על ארצו, אלא גם ריבונות מנהלית שהוקנתה לה בהסכם רשמי מול הפלסטינים.
העוגן הזה יוכל להיות אחת מאבני היסוד של ההסכמה המשותפת בין ימין לשמאל, אם וכאשר תוקם ממשלה רחבה שישראל כה זקוקה לה: הימין לא יגלגל לאחור את אוסלו, השמאל לא יגלגל לאחור את ההתיישבות, ושניהם יסכימו שמדינה פלסטינית אינה באה בחשבון. אולי אז, לכמה שנים, תשקוט הארץ ממלחמות פנימיות, ונוכל לנהל יחד את המערכה מול אויבינו מבחוץ ולבנות ולשקם יחד את הארץ מבפנים. 
