תסלחו לי, אבל אני לא שותף לפאניקה מדרך בחירתו של מבקר המדינה. אני רוצה, מתאמץ, בכל כוחי ממש, להיסחף בזרם הקולקטיבי של ההלם, הזעזוע, התדהמה והצער העמוק על "מה שנהיה מהמדינה הזו". אבל אז נזכר, כמו תמיד, שההלם הוא סלקטיבי, שהזעזוע הוא חד־צדדי, שהתדהמה היא פוליטית ושהצער הוא תלוי פוזיציה.
השבוע למדנו שחסימת הכבישים על ידי חרדים היא "אנרכיה", אף שחלקנו זוכרים איך חסימות של קפלניסטים שווקו לנו בחגיגיות כ"מדינה במחאה". ראינו איך התגודדות אלימה ושטופת ונדליזם סביב ביתו של השופט סולברג היא "חציית קו אדום", אבל פריצת מחסומים בבלפור, ירי זיקוקים בקיסריה, שפיכת צבע אדום על מדרכה בכניסה לבית רמטכ"ל או הטלת מצור על משרדי פורום קהלת או מספרה מסוימת מאוד בכיכר המדינה - הם "מיצגי מחאה" שרק משקפים את מצוקתו של הציבור הליברלי.
ההיסטוריה הפוליטית מלאה דחיפות גסות, כוחניות ומאוד מפוקפקות של מועמדים, חלקם ראויים בפני עצמם, חלקם פחות. שופטי עליון בעלי זיקה פוליטית מובהקת ומוצהרת, כולל פעילות מפלגתית - עובר. מ"מ מפקד תחנת שידור צבאית, שפעולתה הבולטת היא סילוק מגיש שעושה כאב ראש לממשלה שמינתה אותה - עובר. חברי מועצת רשות שנייה בעלי זיקה ברורה למפלגת השר הממנה - עובר, ומי זוכר בכלל. כל אלה, אגב, עדיין פוסטרים מהלכים של ניקיון כפיים וממלכתיות.
פאניקה בררנית
אז באמת סליחה, זה לא וואטאבאוטיזם - זו פשוט הצבעה על דפוס חוזר של פאניקה בררנית. קמפיין תבהלה שתכף גם יגיע לבג"ץ, שכרגיל יעשה עבור המחנה הפוליטי "הנכון" את העבודה שחברי הכנסת שלהם לא הצליחו לעשות. והפרקטיקה הזו, ברשותכם, מטונפת, מזעזעת, מאפיוזית ומזוהמת הרבה יותר מהטלת משמעת סיעתית, או לחץ מלמעלה, או מצלמות בהצבעה - שכבר הוכנסו בעבר להצבעות חשאיות בכנסת.
אני לא "מגן" ולא "משפרר" ולא "מדברר" את הליך בחירתו של מבקר המדינה החדש, אני פשוט מצביע על חוק טבע שמעולם לא היה לו יוצא מן הכלל: כל מינוי של הליכוד או קואליציית הימין הוא לעולם חשוד, מזוהם, פוליטי, בלתי ראוי ו"בניגוד לעמדת גורמי המקצוע", וכל מועמד של נתניהו יישטף במקלחת תקשורתית של טינופים, עלילות דם, השמצות, רפש גזעני, פרשיות עבר חצי־מפוברקות, וכמובן "אי־התאמה מקצועית".
הכלל הוא פשוט: אני מעדיף תהליך דמוקרטי, גם כשהוא חסר קלאס ועתיר יצרים, מאשר שיבוץ מועמדים ברשימות אנטי־דמוקרטיות וריכוזיות בנוסח ביחד, ישר! או יש עתיד, או הסתמכות בלתי פוסקת על מוקדי כוח חיצוניים - כמו השימוש הפוליטי במערכת המשפט המוטה, איום בסרבנות המונית או קבלת כספי ממשלות זרות - כדי לעקוף את ההכרעה הדמוקרטית הפשוטה של העם על ידי נציגיו הנבחרים.
המצפון המתעורר
אבל מכל הקונצרט היפה הזה של הלם וזעזוע וגינויים של ערב יום ד', אהבתי במיוחד את מי שנזכרו, פתאום, שיש פה גם רובד עדתי. פתאום קפץ להם המצפון המזרחי. פתאום כואב להם הלב על שופט מזרחי, יליד מעברה, בן לעולים מעיראק. פתאום יש לנציגיו היפים של גוש השינוי בתקשורת ובפוליטיקה חיידק חברתי.
אולי נתחיל בהערה קצרה לרקורד: ממשלת נתניהו סיימה השבוע רצף של מינויים מרכזיים ובולטים - מראש השב"כ ועד ראש המל"ל, דרך ראש המוסד. לכל המינויים האלה מכנה משותף אחד: הם חורגים מה"טייפקאסט" הסטנדרטי של בעלי התפקידים האלה. הם לא משתייכים לשבט הלבן, הליברלי־חילוני, שחולש על השכבה המקובלת כ"בכירי מערכת הביטחון".
הם בעליל מציגים אתוס חברתי חדש, הם עמדו במתקפות אישיות איומות על רקע דתיותם או מוצאם, ויחד הם ממלאים חלק בעיצובה של אליטה ביטחונית רעננה, מגוונת ופלורליסטית מאי־פעם. ולכן, למרות האכזבה האישית מאי־בחירתו של יוסף אלרון, בתחום המינויים ופוליטיקת הזהויות דומני שהקואליציה הנוכחית עברה מזמן את שלב ההוכחות.
לכן אני לא מתרשם במיוחד מברק סרי, שעוקץ את אריה דרעי על תרומתו להפסד של "הספרדי" ולניצחונו של "האשכנזי מרחביה". ולכן אני גם לא מתרשם במיוחד מהציוץ הרגשני של איילת שקד, שביכתה את הפסדו של ילד המעברה. פתאום ייצוג מזרחים הוא חשוב?
דווקא מי שרוחש אמפתיה וכבוד אמיתיים לשופט אלרון צריך להתנגד בכל מאודו להפיכתו לקלף רטורי ולשיבוצו ב"טיקט המזרחי". כמה צבועים אפשר להיות? איילת שקד, יחד עם נפתלי בנט, הקימו ממשלת "שינוי" ו"ריפוי" שכל תכליתה היתה הרחקה וסילוק של מזרחים, חרדים והפריפריה החברתית מהזירה הפוליטית.
זו היתה ממשלה שהרוח הגבית שלה והדלק שהתניעו אותה היו הגזענות הפוליטית, הגועל והבוז של המעמד הבינוני־גבוה מהפוליטיקה הייצוגית של ישראל השנייה. כל תכליתם היתה "לרפא" את המדינה מנזקי "הביביסטים", שמוצגים עד היום בנרטיב הפוליטי של "גוש השינוי" כסטייה היסטורית מהדרך הציונית והממלכתית ה"נכונה".
אימת הפריימריז
גם כיום הלהט העמוק והגדול של הזרם הפוליטי הזה מתבסס על הסלידה החברתית מהחרדים, הבעתה התרבותית מ"קיצוני הימין" (שם קוד לבעלי כיפות גדולות מדי), ומעל לכל: הפאניקה האינסופית מעוצמתו הגדלה של המעמד הבינוני המזרחי והציבור המזרחי בפריפריה, שמיוצג באופן דמוקרטי במפלגת הליכוד.
כדי לחסום את התעצמותם של הכוחות החברתיים החדשים, איילת שקד, כמו נפתלי בנט, יאיר לפיד, יועז הנדל, יאיר גולן וגדי איזנקוט - מקימים שוב ושוב מפלגות מנהיגים ריכוזיות שבהן מנטרלים מראש כל אפשרות לצמיחה אותנטית מלמטה של מועמדים בפריימריז, שבהן מלהקים קודם כל "אנשים כמונו", ולבסוף מקשטים במזרחים ובדתיים ש"מתנהגים יפה", שמצטלמים היטב ושיכולים לעבור כ"ממלכתיים" וכערכיים". או כמו שפעם נכתב: מפלגות "בלי תופעות כאמסלם, רגב, אוחנה, זוהר, קרעי ומארק". אבל רגע, איך שכחתי? "ליכודניק אמיתי מצביע בנט"! 