פצצת מצרר של שנאה: מחריד לגלות שמובילי הלינץ' הם מובילי דעה מקובלים

ב־27 בנובמבר 2022, קצת אחרי הבחירות שסיימו את חייה הקצרים של "ממשלת השינוי", פרסם רה"מ החליפי דאז, נפתלי בנט, טור ב"ניו יורק טיימס". מסיבה כלשהי, בנט השתכנע שקוראי העיתון האמריקני יתעניינו לשמוע שממשלתו המופלאה "קרסה תחת לחץ בלתי פוסק ומחאה ציבורית ברשתות החברתיות" וש"הממשלה שלי עשתה עבודה גרועה מאוד בלהדוף את הכמות האדירה של מידע כוזב שהופץ ברחבי ישראל במגזריות עיוורת".

מטורו זה נפקד הביטוי שהיה מזוהה עם בנט באותם ימים, "מכונת רעל". האיש נהג להאשים את הביקורת עליו לא רק בנפילת ממשלתו, אלא גם בהרעלת השיח, בפילוג החברה ובשיסוי העם.

בדיעבד, ובצניעות המתבקשת, אני חושב שאפשר לקבוע שהיחס שקיבלו ממשלות נתניהו לאורך השנים, ובנימין נתניהו עצמו, היה אגרסיבי, רעיל, אלים, בוטה, מסית ורווי שנאה פי כמה וכמה ממנת חלקו של נפתלי בנט וממשלתו. זה לא הפריע לו אז, וזה לא מפריע גם היום, להטיף על "מכונת רעל", ולהבטיח ברוב פאתוס לתקן את נזקי הפילוג, השנאה והקיטוב שיריביו זורעים פה. בזכות בנט, אם כי לא רק בזכותו, השתרשה האקסיומה, הכוזבת, שהשנאה מופצת מימין לשמאל, ושבימין בכלל, ובליכוד בפרט, פועלת "מכונת רעל". 

צונאמי של רעל

לא יכולתי שלא להיזכר בדמגוגיה הפשטנית הזו השבוע, כשצונאמי שנאה ענק הטביע את המרחב הציבורי. ונחשו מה? הוא לא הגיע מימין. הוא הגיע מהשמאל וממעמקי הגוש הרל"ביסטי. וליתר דיוק: מכל אותם מובילי דעה וכוכבי מחאה שלכאורה נאבקים, לצד אותו הבנט, על אותו הדבר בדיוק. "לתקן" את ישראל מנתניהו וממשלת "אוכלי המוות" שלו.

הכוונה כמובן לביוב שהתנקז לרשתות החברתיות עם היוודע דבר מותה הטראגי של שושנה סטרוק ז"ל, בתה של השרה אורית סטרוק. זה התחיל בסדרה של ציוצים ופוסטים מטעם פעילים ופעילות חברתיות, סוכני צדק מטעם עצמם, שקבעו בביטחון שתלונותיה של שושנה על תקיפות מיניות והתעללות טקסית מצד משפחתה לא נבדקו ולא נחקרו. חלקם אף הביעו ביטחון שהן מאמינות לה ושאין עשן בלי אש.

דמויות שמחזיקות מעצמן כסמכויות מוסריות, ושמשום מה זוכות גם לסוג של מעמד תקשורתי, צייצו "צדק לשושנה סטרוק – הכתובת היתה על הקיר" (מורן מישל), או קבעו בפסקנות ש"חובה לחקור" (שבות רענן). אחת מהן אפילו החלה לארגן הפגנה בדרישה למצות את החקירה ולקדם נתיחה שלאחר המוות "למרות שיש מי שמנסה למנוע את זה" (נאווה רוזיליו). הצורך הנרקיסיסטי של אותן דמויות לנפנף איתותי מוסר חלולים היה חזק מכל אינסטינקט אנושי בסיסי. הוא גבר על ההכרח לבדוק קצת עובדות לפני שמצייצים הבלים, וכנראה גם על הדחף העמוק להטיל רפש, להשחיר, או לפחות להחשיד את מי שלא אוהבים. 

וכמו בפצצת מצרר, מקצה הרקטה הקטלנית הזו החלו להתפצל ראשי נפץ שהרחיבו את ההרס לרדיוס הולך וגדל. על המוקד עלתה כמובן שנואת נפשם, השרה אורית סטרוק, ויחד איתה הציבור שאליו היא משתייכת.

"אירוע שמספר בראש ובראשונה על הקהילה והמגזר ממנו מגיעה אותה שרה בכירה", צייץ עומר נחמני, דוברו לשעבר של יאיר גולן. "לא אתפלא", ענתה פעילת קפלן לירי בורק שביט, למי שכתב לה בטוויטר, "היא לא התאבדה!!! הכת הפדופילית רצחה אותה".

"פגיעה מינית מצד הוריה ובכירים בקהילה הקנאית", השלימה את התיאור מובילת המחאה, פרופ' שקמה ברסלר. וכדי שיהיה ברור למי הכוונה, היא אף צייצה בנוסף ש"בדרך להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורת דת חשוכה ונחשלת הם יכשירו הכל: בגידה בלשכה. סיוע בהברחות לחמאס. רצח חפים מפשע. אלימות מינית בלשכה. אלימות מינית טקסית". במילים אחרות: אלימות מינית טקסית היא בעצם חלק מהתרבות הפוליטית של הימין שמקדם דיקטטורה משיחית, או לכל הפחות פשע שמוכנים "להכשיר".

שותפה של ברסלר להובלת המחאה, משה רדמן אבוטובול, הראה שאפשר לרדת אפילו עוד יותר נמוך: "האינסטינקט הוא ישר לתקוף את אמא שלה החלאה הזו, אבל אין לי את כל המידע", הוא הודה. זה לא הפריע לו לקבוע ש"אורית סטרוק היא אוכלת מוות במלוא מובן המילה". האישה עוד לא קברה את ילדתה.

רוצים עוד? הנה: "אתם המגזר הכי רקוב בעולם", הטיחה הסופרת ואושיית השמאל מגי אוצרי בעיתונאי יאיר שרקי שניסה להכניס לדיון קצת עובדות. "כל מה שצומח בערוגה שלכם הוא אך ורק ג'יפה. אם יש אלוהים, הוא רוצה למות בגלל מה שאתם עושים בשמו".

כל זה הוא רק קצה קרחון מהשנאה ששטפה את הרשת השבוע, שכמו כל לינץ' אלים התבססה על עלילת דם שקרית. שנאה קמאית, גזענית, פרימיטיבית, מהסוג שעליו כותבים בספרי ההיסטוריה או מנסים לנתח במחקרים בפסיכולוגיה חברתית. נחשול מידבק ואפל של דעות קדומות, סטיגמות חשוכות, האשמות שווא, גזענות פוליטית ותיעוב קבוצתי.

ומה שמשותף לכל השמות שהוזכרו לעיל, כולם, הוא עובדת היותם מובילי דעה מקובלים, יקירי התקשורת, כוכבי האולפנים והמגזינים, אנשים מלאים להתפקע בעצמם, שנחשפו השבוע כאידיוטים שימושיים במקרה הטוב, או כמחוללי שנאה נמוכי מצח במקרה הרע.

ולא, זה לא מקרה בודד. זה מצטרף לגל השנאה האנטי־חרדי שנלווה לתביעה לשוויון בנטל; קמפיין שמסמן את החרדים כמיעוט טפילי ונצלני, ששודד את הקופה הציבורית על חשבון הבריאות והביטחון של ילדינו. זה מגיע אחרי מתקפת רעל תקשורתית ורל"ביסטית נגד ראש שב"כ דוד זיני. וזה מתווסף למסע הסתה רב־שנים שמתאר את נתניהו כהיטלר, כצ'אושסקו, כארדואן - ואת תומכיו כנאצים בהתהוות, לצד הסתה מפורשת לאלימות נגדו.

נחשו מי שכח לגנות

נפתלי בנט, ואחרים מראשי "גוש הריפוי", לא טרחו להוקיע לא את מחוללי הלינץ' האיום על השרה סטרוק ולא את שיח השנאה כלפי "המגזר" שאליו היא משתייכת. בדיוק כפי שהם לא טרחו לצאת באמירה חריפה נגד הגל האנטישמי העכור נגד החברה החרדית, ובדיוק כפי שהם מעולם לא יצאו חוצץ מול האלימות המילולית וההסתה נגד נתניהו ושריו.

הסיבה לכך שקופה. היא קשורה לא רק לעובדה שכל השמות שהוזכרו פה הם ברגים חשובים מדי עבור ראשי גוש השינוי לקראת הבחירות. היא קשורה יותר לעובדה שגינוי נמרץ שלהם ושל השיח שהם מקדמים יהיה הודאה בכך שכל סעיף בקמפיין השינוי - מהתביעה לשוויון בנטל ועד המאבק "להצלת הדמוקרטיה" - יושב על מטען כבד של שנאה וגזענות. והשנאה הזו היא הדלק שמניע את התנועה הפוליטית הזו. או בפשטות: מי באמת בונה את ההון הפוליטי שלו על מכונת רעל.