השבוע פרסם הבלוגר האנטישמי המוצהר ניק פואנטס, פרשנות על מלחמת שאגת הארי. הוא סיפק בכך הצצה מרתקת על הוויכוח הפנים־אנטישמי בארה"ב. למול קולות שטענו שנתניהו והימין הם כנופייה רצחנית שהשתלטה על ישראל ועוסקת ברצח חפים מפשע, ענה פואנטס: זה לא אף גורם חיצוני, אלה היהודים, כולם. הרי גם מובילי האופוזיציה לפיד וגנץ הצהירו על תמיכה במלחמה.
מדובר במבצע יהודי של מדינת היהודים, שמתחולל בעיצומו של החג היהודי פורים. אותם היהודים, בהסכמה מקיר לקיר, נלחמים שוב בפרסים כדי להבטיח את שלום היהודים (משם המשיך פואנטס להתנגדותו למלחמה, פשוט כי הוא נגד שלום היהודים, מסתבר).
פואנטס המטורף מספק סקירה הוגנת יותר על תמיכת הישראלים במלחמה, מאשר במקומות שונים בתקשורת הישראלית. מי שיראה את הסערות סביב המלחמה ברשתות החברתיות יראה מחנה שמאל, מגובה לכאורה בלא מעט כותבים ועיתונאים, שרואה במלחמה הזאת מלחמת שולל, הרפתקה של נתניהו, ניסיון לקושש מנדטים וכל השאר.
במציאות, נבחרי הציבור הישראלי מגבים רובם ככולם את המלחמה (למעט המפלגות הערביות, מה שמחזק את הנקודה של פואנטס). ברשת, העם נראה כמעט חצוי.
זה ממחיש היטב את אחת הבעיות המרכזיות של עידן הרשתות החברתיות. במקום שמוקד החדשות שלנו יהיה דיווח ופרשנות על הנעשה, מוקד העניין הוא הוויכוח והמהלומות המילוליות. הרשתות מעוניינות בתגובות נזעמות, לא בצפיות שקטות. לכן הן ייעצרו ויחנו איפה שנמצאת המחלוקת.
ככל שאירוע מוסכם יותר, ככל שהעם מאוחד יותר מאחוריו, ככה השיח ברשת יהיה קיצוני יותר, משום שאנשי הקצוות הם שייצרו את הוויכוח. בנוסף לעיוות שבזה, נוצר פה כמובן תמריץ למי שרוצה להישמע, ללכת אל הקצוות ולשבור את הקונצנזוס. למעשה, כך דמויות כמו פואנטס הפכו לפופולריות.
תמיכה לא מובנת מאליה
התמיכה הישראלית המלאה במלחמה הזאת לא מובנת מאליה, גם אם לרגע נראה שכן. ישראל שחוקה מאוד, אחרי כשנתיים וחצי של מלחמה. שלא לדבר על המילואימניקים שממשיכים לעשות חודשים של מילואים בשנה גם ב־2026. מצב בלתי נתפס.
המלחמה באיראן גוררת את המזרח התיכון כולו אליה וחיזבאללה, שכבר התחלנו לשכוח, חוזר לשגר טילים על ישראל. קורבנות כבר הוקרבו וייתכן שזו רק ההתחלה. ובכל זאת, האופוזיציה הישראלית ניצבת לצידה של הקואליציה ואומרת: תם עידן ההבלגה. נכה באויבים הפעם בלי לסגת ובלי לוותר.
התודעה הזאת וההסכמה הרחבה לה, מלמדת שהישראלים נכנסו לתודעה חדשה. תודעה שמהדהדת בי מאז הוקפצתי ללחימה ב־7 באוקטובר, תודעת תש"ח. אנחנו מקריבים, אנחנו פוגעים משמעותית באיכות החיים ואך מאבדים נפשות, כדי שעוד יהיה פה טוב בהמשך. ייתכן שזה ייקח זמן רב, אבל אנחנו מאמינים שזה שווה.
הזמן הזה מעמיד במבחן נוסף את רעיון הציונות. מי שלא היה מסוגל לראות מעבר להקרבה ולסכנה, לא יכול היה לתמוך בהחלטתו של בן־גוריון להכריז על הקמת המדינה בתש"ח. לאלפים מקרב היישוב היהודי זה לא "השתלם", והם לא זכו לראות את התוצאות. אבל העם לקח אז את הסיכון ואנחנו זכינו בשנות השקט והשלווה שלנו בארץ, בזכותם. כעת, במבחן של שנתיים וחצי של שיבוש החיים וקרבנות נוראיים, עומד הציבור שעודו מאמין ותורם מתוך אמונה שלא יתחרט על כך.
האופוזיציה הישראלית מבינה שחשבונות פוליטיים צריכים להידחות לזמן אחר. מנהיגיה מבינים כי להתנגדות למלחמה יהיה אולי רווח קצר טווח בשיח התקשורתי חובב המהומות, אבל הוא לא ישתלם בקלפי כי הוא לא מייצג את הציבור בישראל. זוהי מלחמתם של היהודים על שלומם והפעם, אחרי דורות של גלות ושנים של קונספציה, הם מתעקשים להשיג אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו