אומץ לסרב, פחד להצהיר: מסרבים להודות בסרבנות

ל פני כ־15 שנים יצא לי לקיים שיחת עומק עם אשת אקדמיה ישראלית, שנמנתה עם קבוצת אנשי רוח שתמכו במה שכונה אז "חרם מבפנים". היתה זו קבוצה מצומצמת למדי של פרופסורים ומרצים זוטרים באוניברסיטאות, לצד אקטיביסטים ואינטלקטואלים נוספים, שתמכו בתנועת BDS וקראו לחרם תרבותי על מוסדות ישראליים - מתוך ישראל.

מכיוון שממילא לא שררה הסכמה גדולה בינינו על הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועל הדרכים לסיומו, הקדשנו את רוב השיחה לרובד האתי של הקריאה לחרם על ישראל. טענתי בפניה, שכל עוד היא נהנית ממעמד אקדמי כפרופסורית, מקביעות, מביטחון תעסוקתי ומתקציבי מחקר - היא לא יכולה לחבל בפעילות המדעית של עמיתיה ובמקור הפרנסה שלהם, ולפגוע במקום העבודה שלה.

אני אשקר אם אגיד שהתשובות שלה שכנעו אותי. אבל בדבר אחד היא הצליחה להרשים: לרגע אחד היא לא ברחה מתיוגה כ"פעילת חרם", מהזיהוי עם תנועת BDS ומהתוצאות החמורות שעלולות להיות לפעילותה הפוליטית. להפך, המוטיב שחזר לאורך כל השיחה עימה היה שאין תוחלת ואין כבוד בפעולת מחאה רדיקלית, שאינה מלווה בהצהרה ברורה.

יתרה מכך, היא לא התכוונה להתפטר בעצמה, אבל טענה שהיא תבין אם יקראו לפטר אותה או יפתחו נגדה בהליכים משמעתיים שעלולים להוביל לאובדן משרתה. היא תיארה ניתוקי קשר מצד הקולגות, נידוי חברתי בחוגים מסוימים, וגם לעג תקשורתי וציבורי שהציג אותה כמטורללת.

היא לא היתה מטורללת. רחוק מכך. היא היתה קוהרנטית וחדה. ואחד הדברים שהיא הדגישה הוא המחויבות שלה לבהירות סמנטית, או במילים פשוטות: לא להתחבא מאחורי הגדרות מעורפלות. היא קראה לחרם, והיה לה ברור שעלול להיות לזה מחיר אישי, ציבורי, תדמיתי וחברתי. ולא היתה לה שום כוונה לברוח מזה.

ברפרטואר המחאה הישראלי, יש עוד כלי מחאה שנחשב לקיצוני, מזיק ומאוס במיוחד: קריאה לסרבנות ולאי־ציות צבאי. באופן מסורתי, מאז "אומץ לסרב" ו"יש גבול", ועד קומץ סרבני הימין מאוסלו וההתנתקות, הציבוריות והממסד הישראלי משיתים על סרבנים ותומכי סרבנות סנקציות פליליות וחברתיות קשות. אף שבחוגים מסוימים הם מתקבלים בחיבוק ונעשים לגיבורים, בציבור הכללי הם בבחינת אישיות לא־רצויה.

סרבנים נשפטים ונאסרים, ומוקעים ממסגרות חברתיות שונות. פעם היו זורקים אותם מהקיבוץ ומנדים אותם ממקומות עבודה.

אומץ לסרב, פחד להצהיר

דבר אחד מאפיין את רוב הסרבנים ה"מיתולוגיים": הם לא התחבאו מאחורי ערפל סמנטי. הם זוהו, הזדהו ודיברו בפומבי כסרבנים, והיו מוכנים לשאת במחיר החברתי. איפה הם, אתם יכולים לשאול, ואיפה פעילי ה"אי־התנדבות" של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שפתחו בקרב בלימה לשוני על תיוגם כ"סרבנים" ועל אפיונה של תנועת הדגל שלהם, "אחים לנשק", כתנועת סרבנות? אה, הם עסקו ב"אי־התנדבות".

כראיה לכך, הם מדגישים שברגע האמת הם עלו על מדים ושירתו ימים ארוכים במילואים מאז 7 באוקטובר. ככה נראית "סרבנות"? הם שואלים במבט תמים.

ובכן, התשובה היא כן. קודם כל, כי חוץ מהם איש לא קונה את הבידול המלאכותי בין "אי־התנדבות" לבין "סרבנות": בשני המקרים מדובר בהצהרה על אי־התייצבות לשירות מבצעי או אי־ציות על רקע התנגדות פוליטית למדיניות הממשלה, ואף בקריאה להתרחבות המונית של פעולה זו.

מעבר לכך, בעבר סרבני שמאל רבים הצהירו על סירוב "לשרת בשטחים", בדיוק כפי שסרבני ימין הצהירו על סירוב "לפקודת פינוי יישובים".

כלומר, האיום בסרבנות היה פעמים רבות סלקטיבי. חוץ מסרבני מצפון גורפים, רבים הצהירו שיבקשו להעביר אותם למשימות צבאיות חלופיות. כך שהעובדה שבפועל חלק גדול מפעילי ה"אי־התנדבות" עלו על מדים ב־7 באוקטובר - ואין ישראלי שלא מעריך אותם על כך - לא פוטרת אותם מאחריות לקריאה לאי־התנדבות שהם הובילו במסגרת המחאה נגד הרפורמה.

נהנים מהגנת האליטות

בעצם, בשלושה מובנים לתנועת ה"אי־התנדבות" יש אפילו אחריות כפולה ומכופלת. זו היתה הפעם הראשונה שבה התגבשה סרבנות מאורגנת שאינה נובעת מהתנגדות אידיאולוגית לביצוע משימות צבאיות הקשורות בסכסוך הישראלי־ערבי. הקשר בין הרפורמה המשפטית לסוגיות צבאיות ולשאלות החוקיות של פקודות מסוימות, הוא עקיף במקרה הטוב.

שנית, כל תנועות הסרבנות שקמו בישראל, מימין ומשמאל, מעולם לא סיכנו באמת את הכשירות המבצעית של הצבא, ולא יצרו מצג של נטישה המונית של תפקידי מפתח בצבא, באופן שהאויב עלול לפרש כחולשה. תנועות הסרבנות בעבר הציפו דילמות פיקודיות והעמידו בספק את המשמעת הצבאית, אבל היה ברור שצה"ל נשאר ויישאר בכשירות מלאה גם בלעדי הסרבנים.

זה לא היה המצב ערב 7 באוקטובר, אז בישרו לנו במהדורות החדשות על פגיעה ממשית בכשירות של חיל האוויר, ואז גם יכלו פעילי מחאה לאיים, בקור רוח מצמרר, שעוד מעט נתניהו "יישאר בלי צבא".

והרובד השלישי הוא שלסרבני העבר - מימין ומשמאל - לא היתה תמיכה מלמעלה. האליטות הממסדיות לא היו בעדם, מערכת המשפט התנכרה להם, והפיקוד הצבאי הבכיר התנער מהם. הם גורשו מיחידותיהם ובוישו בתקשורת. דבר מגורל זה לא ציפה לפעילי ה"אי־התנדבות" נגד הרפורמה.

להפך. התקשורת ליטפה אותם, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי ודובר צה"ל דניאל הגרי טיפלו בהם בכפפות של משי. אצולת מערכת הביטחון - מהאלוף עמוס ידלין ועד האלוף עמוס מלכא, ומנדב ארגמן ועד כרמי גילון, ועוד רבים־רבים - תמכו בהם בפומבי. דף המסרים הטיף שלא הסרבנות פוגעת בביטחון - אלא החקיקה הממשלית. גזלייטינג מושלם.

אף שמדובר בתנועה שנזקיה הממשיים לביטחון ולמרקם החברתי עשויים להתברר כחמורים והרסניים מאלה של כל תנועת סרבנות שקדמה לה, מחולליה נהנים מחליפת ההגנה של האליטות.

ויש לזה סיבה פשוטה: הם פעלו בשליחות האליטות, מטעם האליטות, ובשירות האליטות - נגד ממשלת הימין. הם יודעים שמפלגות פוליטיות יקבלו אותם. הם יודעים שהממסד - מבית הנשיא ועד אוניברסיטאות - ימשיך לחבק אותם. הם יודעים שוועדת חקירה מטעם מערכת המשפט לא תחקור לעולם את תרומתם האפשרית לאי־המוכנות של הצבא ב־7 באוקטובר.

ועדיין, אף שברור להם שהם מוגנים מכל סנקציה חברתית, הם מסרבים. מסרבים להודות בסרבנותם. מתעקשים ללכת עם ולהרגיש בלי. והסיבה לכך, לטעמי, היא מצמררת: עמוק בפנים, רבים מהם יודעים שהם הצליחו מעל ומעבר. גם לפורר את צבא העם, וגם לאותת לאויב מסר אמין ש"נתניהו יישאר בלי צבא". שמעתם את הריטוויט של שקמה? "בלי צבא" אומרים לכם. וזה לא גרפיטי של תנועת שוליים קיצונית. זו האליטה הישראלית בכבודה ובעצמה שמודיעה לכם על כך בריש גלי.