גילטמן משלם את המחיר בשביל כולם

די לעיין בערך הויקיפדיה של אל"מ גרמן גילטמן, כדי להבין איזה הפסד, איזו טרגדיה, הביאו עלינו אחים לנשק, ביחד עם חבורת המעודדים שלהם באליטה הביטחונית ובתקשורת. השאלה אם גילטמן היה שותף מלא, חלקי או פסיבי לקריאה לסרבנות – כלומר להשעיית התנדבות בלשון המכובסת של מחולליה – היא שולית. האירוע המתגלגל הזה היה כרוך בגרירת צה"ל – סמליו, מדיו, דרגותיו, מורשתו, וכמובן מיטב טייסיו, מפקדיו ולוחמיו – לתנועת מחאה פוליטית מהאגרסיביות שהיו פה.

איך אפשר לבוא בטענות כלפי גילטמן? מיטב בנינו היו שם איתו. יותר מזה: מיטב רמטכ"לינו, ראשי שב"כ ומוסד בדימוס, אלופים במיל' ועוד אינספור לשעברים – עודדו מהיציע, נתנו גיבוי בראיונות, פרסמו מכתבי תמיכה. פעם אחר פעם צריך לשנן את השמות: מדן חלוץ ועד משה (בוגי) יעלון, מנדב ארגמן ועד כרמי גילון, מאפרים הלוי ועד תמיר פרדו, מעמוס ידלין ועד עמוס מלכא. ואפילו יורם כהן, הסולידי, שלא קרא אבל גם לא גינה כי הוא "מבין את מי שמפסיק להתנדב". צריך להזכיר את השמות, כולם, כי האחריות המוסרית על כתפיהם כבידה ורבה יותר מאשר על כתפיו של גילטמן.

"אחים לנשק", ביוהרה אליטיסטית ובתסביך גדלות שאין לתאר במילים, יצרו סחף המוני שחולל לחץ חברתי כמעט בלתי ניתן לעצירה. מלכתחילה לא ברור איך אנשים אינטליגנטים בחלקם נפלו לדמגוגיה הפשטנית של מתלהמי כיכרות כמו יאיר גולן ואהוד ברק, שהצליחו לא רק לתאר רפורמה משפטית די בנאלית – שממילא יוזמיה ויתרו על רוב סעיפיה באמצע הדרך – כדיקטטורה בהתהוות. הם גם הצליחו לשכנע שהדרך הלגיטימית, המתבקשת, הראויה, להיאבק בתוכנית ממשלתית היא "מרי אזרחי" וקונפליקט חברתי שבשיאו הקרבת צבא העם.

להיסחף עם העדר

אל הנחשול העכור הזה נסחפו, לעיתים בעל כורכם, לעיתים מתוך לחץ חברתי, לעיתים מתוך אמונה שלמה, רבים וטובים. קצינים, טייסים, לוחמים. לזה התכוונו מי שהזהירו מפירוק צבא העם. את הטירוף ההרסני הזה עודדו מהצד לא מעט פרשנים ועיתונאים, שבמקום להזהיר מפירוק צבא העם ומנזק בטחוני – נתנו גב לתנועת הסרבנות הפוליטית הגדולה בהיסטוריה של ישראל, וגלגלו את האשמה על הממשלה, שלא מואילה בטובה להיכנע לסחטנות הפוליטית הנפשעת של המאיימים בנטישת הצבא.

והנה הדבר האיום ביותר: אף מבוגר אחראי לא קם ואמר "עד כאן". שר הביטחון יואב גלנט – שלא במקרה הפך ליקיר תנועת המחאה, והרמטכ"ל הרצי הלוי, לא עשו צעד משמעתי אחד מתבקש והחלטי, עוד בתחילת הדרך, לפני שהאירוע תפח לממדים קטסטרופליים. הפחד המשתק מעמיתיהם, החשש להתעמת עם מפקדיהם לשעבר, או סתם הזדהות חברתית ותרבותית עם תנועת המחאה ועם מוביליה. "אנשים כמונו". הפחדנות שלהם פגשה היעדר מנהיגות מצד רבים במערכת הפוליטית, שנזכרו לגנות כשכבר היה מאוחר מדי.

זה מה שהוביל לתוצאה האיומה, הקטסטרופלית, שבשיאה יכלו מובילי המחאה, כמו שקמה ברסלר, לצייץ או לצייץ-מחדש הצהרות מצמררות כמו "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא, כיאה לדיקטטור שסיים את דרכו", ומגישי חדשות יכלו לבשר ש"למעשה אין לנו חיל אויר" ו"החלה להיפגע הכשירות של צה"ל למלחמה". הנה, אגב, נושא מדמם לעיונה של וועדת החקירה העתידית. נראה אותם.

מה שגלנט פחד לעשות

מה ששר הביטחון ישראל כ"ץ עשה ביום שישי, או למעשה נאלץ לעשות, היה אקט מנהיגותי, פיקודי, ומשמעתי מתבקש והכרחי שקודמיו פשוט שקשקו ממנו, השתמטו, התרשלו, התקפלו וברחו. גם אם באיחור משמעותי, לכל הפחות עובר סוף סוף המסר: מעכשיו אפס סובלנות לפוליטיזציה הנפשעת של הצבא בידיהם של עסקנים פוליטיים במסווה של "לשעברים", פוליטיקאים נטולי כל חוש של אחריות לאומית, ואנטי-דמוקרטים מסוגם של "אחים לנשק" שגררו מדינה שלמה למשבר מוסרי ומשטרי שיצא משליטה.

בכנות - כואב לי אישית על גילטמן, שסופג את הסנקציה שאחרים היו צריכים לקבל הרבה לפניו. ברמה הלאומית, כואב לי שכולנו מפסידים את כישוריו כקצין למופת, ציוני, מסור, תורם, ומבטיח. ועוד יותר כואב לי שבזמן שהוא משלם מחיר, כל כך הרבה שרלטנים שחתמו על עצומות ועודדו בראיונות את גל הסרבנות והמרי הזה, ימשיכו לבלבל לנו את המוח בפאנלים בטלוויזיה, ימשיכו לפרשן בעיתונים, ימשיכו להטיף מוסר חלול בנאומים, ויקבלו שריונים באין מפריע במפלגות הקלקר ה"מממלכתיות" של נפתלי בנט ושל יאיר לפיד. את הטיפוסים הזחוחים האלה היה צריך לגרש מהפרהסיה הישראלית – הרבה לפני שמענישים את אל"מ גרמן גילטמן. שלכל הפחות יתנצלו בפניו.