משהו טוב וגם פחות טוב קרה לנו השבוע. פרשת הפצ"רית שנחשפה, על כל השלכותיה, דרמה של ממש, משכה את מרב תשומת הלב שלנו, אבל העיניים שעוד קודם לכן לא ממש היו ממוקדות במטרה חשובה יותר, עוד פחות ממוקדות בה כעת: מחבלי הנוחבה.
אלה שמהם הסתעפו פרשת שדה תימן ואירועי הפצ"רית - הנאצים בני דורנו שרצחו, אנסו, שחטו, ערפו, שרפו והתעללו בנשים, גברים, קשישים וטף - אך טרם הועמדו לדין על מעשה הטבח וזוועותיו.
ההיעדר הצורב הזה הוא, במחילה מפרשת הפצ"רית החשובה, כמה קומות מעל. צריך להרים דחוף את העיניים לשם, כי מרוב עצים קצת החמצנו את היער. הרוצחים הללו עצורים כבר שנתיים ללא משפט, ועם כל הכבוד לפרשיות השחיתות השבוע, אסור להוריד לרגע את העיניים מהחובה הדחופה והקדושה להעמידם לדין, ומהר.
יש סיבות שונות, טובות יותר ופחות, לעיכוב הבלתי סביר הזה, אבל הסיבה הכי אמיתית כבר אינה קיימת. אין חטופים חיים בעזה. אין חשש שיבולע להם בשל המשפט הזה.
לאחרונה מקודמת אמנם הצעת החוק המשותפת של שמחה רוטמן מהקואליציה ויוליה מלינובסקי מהאופוזיציה להעמדתם לדין של משתתפי הטבח. לוין ונתניהו נתנו אור ירוק עקרוני, והושגו הסכמות מול הדרג המקצועי במשרד המשפטים, אבל הדברים מתנהלים בעצלתיים. הדרך עוד ארוכה. צריך לקצר אותה, הן במעשה חקיקה שייצר תנאים מתאימים להעמדה משותפת לדין של מאות מחבלי נוחבה, והן ביצירת הרכב שופטים רחב ומגוון שיתפנה כל-כולו למשימה הזאת.
זה לא יהיה משפט אייכמן, כי אין דבר שמתקרב לשואת ששת המיליונים, אבל מעין משפט אייכמן, כי יש קווי דמיון: 7 באוקטובר הפך ליום הקטלני ביותר לעם היהודי מאז השואה, שבו ביצע ארגון טרור את המתקפה הקשה ביותר על מדינת ישראל מאז הקמתה.
אל דוכן העדים יעלו שורדי הממ"דים והמיגוניות, והגיבורים שהצילו רבים. העדים יהיו עיקר המשפט, באי כוחה המהימנים של זוועת אוקטובר 2023, לפני שהזיכרון והזמן ייטשטשו
לעצב נרטיב היסטורי
מחבלי הנוחבה, שדאגו לתעד ממצלמות הראש שלהם כל דקת זוועה, יזכו למשפט הוגן אך פומבי, עם חשיפה תקשורתית מקסימלית, על פי כללי הראיות וסדר הדין הפלילי המקובל בישראל. החקיקה המקדימה תצטרך להתאים את האירוע המשפטי לסיטואציה של ניסיון לרצח עם. ישראל תנסה לפקוח את עיני אלה בעולם שטרם הורעלו, בנוגע לשאיפות האמיתיות של ציבור פלשתיני רחב, שחמאס ניסה לממש, וגם בנוגע לחמאס עצמו, מהותו, דרכו, שיטותיו והאידיאולוגיה שלו.
צריך יהיה לגעת שם בהכל, כולל הכל, להציג את יריעת הזוועה לפרטיה, עם כל הקושי שבדבר; להעלות עדים, ולהציג סרטונים, צילומים ומסמכי שלל חשובים שנתפסו במלחמה, המעידים על התמונה הכוללת: אין מדובר בעוד אירוע של מגה-טרור אלא בטבח ענק, מתוכנן לפרטיו, שמאחוריו עמדה תוכנית סדורה להשמדת עם, להגלייתנו מכאן.
המשפט ידבר באמנת חמאס שמבקש להכחיד אותנו, וב"וועידת אחרית הימים" שחמאס כינס שלוש שנים לפני הטבח, שם נידונו רעיונות ל"שיטות פעולה", "לאחר שישראל תחדל להתקיים". בין היתר: "השבת הפליטים הפלשתינים לערי המוצא שלהם" (יפו, לוד, צפת) והבחנה בין אלה מאיתנו שיותר להם לעזוב לבין אלה מאיתנו שיוצאו להורג. אי אפשר יהיה להימלט גם מהצגת התמיכה בטבח ברש"פ, הן בקרב ההמונים והן בקרב המנהיגים; מהפרכת הטענה שחמאס אינו מייצג את הפלשתינים; ומהצגת תיעוד ובו הבטחות של אנשי פת"ח ורש"פ להמשיך במלאכה ולחולל עוד אירוע דומה.
אסור שמשפט מחבלי הנוחבה יהיה אירוע חד-פעמי שיהיה שייך רק לדור שבו התרחש. הוא חייב להיות משפט שחיי המדף שלו יהיו ארוכים פי כמה; להפוך לחלק מהסיפור של מדינת ישראל; להישאר כזה גם בעוד 50 ו-100 שנה. הצדק צריך להיעשות ולהיראות בו, וגם לעצב נרטיב היסטורי.
זה לא יהיה משפט אייכמן, כי אין דבר שמתקרב לשואת ששת המיליונים, אבל מעין משפט אייכמן, שבו הצדק ייעשה וייראה. ואסור שיהיה אירוע חד-פעמי השייך רק לדור שבו התרחש
הגדעון האוזנר של דורנו
חיים גורי כתב על משפט אייכמן, כי "העדים הרבים לא באו ליצור הצטברות אחרת של מכאוב וזעם. הם נתנו עדויות על מנת להאיר את ההשמדה לפרטיה. הם היו עיקר המשפט, באשר היו באי כוחה המהימנים של השואה. הם היו העובדות".
כך צריך לנהוג גם כאן עם מחבלי הנוחבה. ניצולי הנובה והעוטף ושדרות צריכים להיות עיקר המשפט, באי כוחה המהימנים של הזוועה, לפני שהזיכרון והזמן ייטשטשו. אל דוכן העדים יעלו ניצולי הממ"דים שכמעט ונשרפו חיים, ושורדי המיגוניות, וניצולי הנובה שהיו עדים למעשי האינוס, והאזרחים הגיבורים שהצילו רבים. ויוצגו תכתובות הווטסאפ והסרטונים של הנצורים בבתיהם שקראו נואשות לעזרה שלא הגיעה.
גדעון האוזנר של דורנו, שיש לקוות כי יימצא, ידבר מול תאי הזכוכית של 2025 בשם כולנו, המתים והחיים שמשהו מת בקרבם, כפי שהאוזנר, התובע במשפט אייכמן, דיבר מול תא הזכוכית ב-1962.
אבל כל זה אינו קורה בינתיים, כי שנתיים אחרי הטבח לא הוגש ולו כתב אישום אחד נגד מי מהרוצחים שנלכדו חיים. ההסבר הרשמי, קשיים ראייתיים, אינו קביל עוד. מאחורי הקלעים והרחק מעין הציבור נעשתה עבודת נמלים בהיקף אדיר של ליקוט, תשאול, גביית עדויות, ניתוח חומרים, תחקור ולימוד כל אירוע ואירוע.
עכשיו צריך לעבוד עם מה שיש ועם מה שאין. להציג לעולם את סיפור הזוועה והטבח לפרטיו ואת מה שמאחוריו - תוכנית ההשמדה הסדורה של חמאס; לצאת לדרך המייסרת והכה נחוצה הזאת, כי הצדק לא זו בלבד שלא נראה עד כה, הוא כלל לא נעשה, והמשפט הזה הוא הרי חובה אנושית, מוסרית ויהודית, כלפי עצמנו והעולם, ובוודאי כלפי המשפחות השכולות ומשפחות הפצועים והחטופים.
אל תבנו על ההפסקה של הכחשת הטבח בעולם, או על היעלמות הארדואנים והממדאנים ואנשי "מהנהר ועד הים". מכחישי שואה יש עד היום. גם עם מכחישי הטבח נתמודד. המשפט מיועד בראש ובראשונה לנו, ולרבים מאוד בעולם שעדיין מבקשים למגר את הרוע המוחלט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו