ימנים, מתנחלים, מזרחים וחרדים לא חלק מהקולקטיב הלגיטימי? תגידו תודה (וסליחה) גם לבייס
מאשימים את נתניהו ב"כניעה לבייס" • כאילו הבייס הוא איזה אספסוף זר ושוחר רע, שרק בגללו אין חטופים בבית, יש הרוגים במלחמה ואין שלום במזרח התיכון • היש שיח משסע, מקטב, רעיל ומחרחר שנאת אחים יותר מזה?
Your browser doesn’t support HTML5 audio
כשאין דרך אינטליגנטית להסביר את קבלת ההחלטות של יריבים פוליטיים, אפשר תמיד להאשים את ה"בייס".זה מגה־טיעון, שכוחו יפה כמעט לכל סיטואציה שבה, אבוי, דמות פוליטית שממילא אינה חביבה עלינו במיוחד לא מתיישרת עם קו המערכת.
זה קרה הרבה מאוד במלחמה האחרונה, בעיקר סביב עסקת החטופים וסביב סוגיית "היום שאחרי" בעזה. בכל פעם שנתניהו לא נחפז לחתום על עסקה בתנאי הכניעה שהציב חמאס, הוטחה בו קודם כל הביקורת שהוא "נכנע לקיצונים", ומתחת לה רבצה גם הקביעה ש"יהיה לו קשה למכור את זה לבייס". מה המסקנה? החטופים מוקרבים על מזבח ההישרדות הפוליטית, כמובן.
זה גם בדיוק מה שקרה בכל פעם שנתניהו והקבינט הצהירו על התנגדותם להעברת השלטון בעזה לידי הרשות הפלשתינית. תחזרו לפאנלים בטלוויזיה, לטורי הפרשנות בעיתונים, לציוצים של פוליטיקאים מהאופוזיציה: בגלל הפחד מהבייס, בגלל המשיחיים - נתניהו ו"קבינט המוות" לא מקיימים דיון על "היום שאחרי" ומעכבים את המהלך המתבקש, הטבעי, הרציונלי מכולם.
הבייס. הוא של ישראל?
במילים אחרות, לנתניהו ולקבינט אין שיקולים, אין השקפת עולם ואין סדר עדיפויות. כל מה שהם עושים הוא לרצות את הבייס ולהיסחט על ידי "אוכלי המוות" בקואליציה. אין להם מנהיגות, הם הרי "תת־הנהגה". אין להם "אומץ", ואין להם שום אופק מדיני, אסטרטגי או ביטחוני - זולת להישאר בשלטון. גם את ההחלטה של נתניהו לוותר על נסיעה לשארם א־שייח' בערב החג היו לא מעט פרשנים שייחסו לבייס. "ייתכן שנתניהו חשש שלחיצת ידיים עם אבו מאזן ונשיא טורקיה ארדואן לא היתה מתקבלת טוב בבייס", כתב אחד הפרשנים. תודו שזה גאוני.
ככה יוצרים תפיסת מציאות שלפיה בדילמות הגדולות שקורעות את מרקם חיינו יש שתי חלופות. מצד אחד "טובת הבייס", ומצד אחר טובת הכלל. כאילו שני אינטרסים מנוגדים בתכלית ובמהות מתגוששים ביניהם: האינטרס הצר, האנוכי, הפוליטי - מול האינטרס הלאומי, הציבורי, הרחב. ופעם אחר פעם נתניהו ו"קבינט המוות" מעדיפים לכאורה את האינטרס הצר על פני האינטרס הרחב, את האינטרס האנוכי על פני האינטרס הלאומי.
בתפיסת המציאות הזו הישראלים נמצאים כל הזמן במאבק קיומי להגן על האינטרסים שלהם - מפני נתניהו והקיצונים, ומפני הבייס הכוחני שלו. זה כבר נהיה כמעט טבע שני של כל כך הרבה מובילי דעה להנגיד בין "כלל הישראלים" לבין הבייס. כאילו הבייס הוא איזה גוף זר, עוין, שעוסק בהשתלטות עוינת על הישראליות האמיתית והטהורה. מעין אספסוף מפלצתי, גס, שוחר רע וטפילי, שרק בגללו ובגלל כוח הסחטנות הפוליטית שלו אין חטופים בבית, יש הרוגים במלחמה ואין שלום במזרח התיכון. היש שיח משסע, מקטב, רעיל ומחרחר שנאת אחים יותר מזה?
הבייס, צריך להזכיר, הוא גרעין התמיכה של הממשלה הנבחרת, ומילוי ציפיות הבוחרים (מה שמכונה אצלנו בבוז "כניעה לבייס") הוא למעשה הבסיס של מערכת ההפעלה של הדמוקרטיה. מדובר בישראלים שווי זכויות. אולי לא זורם בעורקיהם דם כחול, אבל כל עוד ישראל היא דמוקרטית, תעודת הזהות שלהם מספיק כחולה כדי להעניק להם את הזכות לשלשל פתק לקלפי. וכן, מותר להם לצפות, ואפילו לדרוש, שנבחריהם יממשו את השקפת עולמם. כך פועלת דמוקרטיה.
קשה להעריך כמה סטריאוטיפים, כמה גזענות וכמה התנשאות מגולמים בתפיסת המציאות הזו, שבה השקפת עולמו של ציבור כל כך רחב מבוטלת בזלזול כה עמוק. אבל יותר מהדעות הקדומות ושלילת הזולת, הגישה הזו משקפת נטייה אנטי־דמוקרטית. היא למעשה מבטאת תפיסת עליונות אזרחית, שבמסגרתה השפעתו הפוליטית של הרוב העממי היא בגדר טעות היסטורית ואין תוקף מוסרי או חוקי להחלטות ממשלה שנשענת על בייס. בגלל זה צריך כל הזמן "שומרי סף" שירסנו את יכולת הממשלה לממש את רצון הבייס ויבטיחו ש"האינטרס הלאומי" נשמר.
בגלל זה גם חלק כל כך גדול מהרטוריקה של הקונפליקט החברתי בישראל מבוסס על הצגת שלטון הימין כסטייה חמורה מערכי מגילת העצמאות וכבגידה רעיונית ב"ישראל האמיתית". וזה מאמץ תעמולתי שהתחיל במהפך 77' ולא הסתיים עד היום.
בשורה התחתונה, הסיפור הוא שימנים, מתנחלים, מזרחים, פריפריה, חרדים - אינם חלק מהקולקטיב הישראלי הלגיטימי, ולכן כל מימוש של השקפת עולמם הפוליטית הוא לעולם "כניעה לבייס" ופעולה המנוגדת ל"אינטרס הלאומי".
תודו בזה: הבייס צדק
המלחמה האחרונה הוכיחה שהבייס צודק בהרבה דברים. הוא צודק בגישתו הניצית כלפי גופי השלטון הפלשתיניים, חמאס - וגם רש"פ. הוא צדק ברתיעתו מקמלה האריס ובהעדפתו את דונלד טראמפ. הוא צדק בתביעתו למקסם את ההישגים הצבאיים לפני שניגשים לעסקת חטופים. הוא צדק בתמיכתו בצה"ל ובהדיפת עלילות הדם על פשעי מלחמה. הוא צדק בהתלכדותו סביב נתניהו והממשלה, שלא קרסו מול הצונאמי המדיני, אמברגו הנשק, הלחץ הדיפלומטי והתוקפנות התקשורתית.
וגם נציגיו בכנסת צדקו. צדקה ח"כ טלי גוטליב כששאלה ארבעה(!) ימים לפני המלחמה: "ג'יהאד אסלאמי היום בעזה באימון צבאי המדמה פשיטות על אתרים צבאיים ציוניים, ואצלנו המלצת זרועות הביטחון לממשלה - להמשיך במתן הטבות כלכליות לעזה. יש את זה ביותר טירוף?".
צדקה גם השרה אורית סטרוק, שלאורך השנה שקדמה לטבח לא הפסיקה להפציר במכתביה למערכת הביטחון לטפל באיום הנשקף מחמאס בעזה: "המאגרים שהולכים ומתמלאים - ממתינים ליום פקודה, שבוא יבוא, לכשחמאס יחליט". כל זה בזמן שראש אמ"ן לשעבר וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), תמיר היימן, מתחייב, חודש לפני המתקפה, ש"לא תהיה מתקפת פתע".
מה נגיד? אם יש ביקורת אחת שראוי להטיח בנתניהו בהקשר הזה היא שערב המלחמה הוא לא נכנע מספיק לנסיכת ה"בייס" גוטליב ולא התקפל מספיק בפני נציגת ה"קיצונים" סטרוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו