האו"ם אמר "כן" למדינה פלשתינית - אבל רחובות רמאללה לא נמלאו חג

מי שעקב בדריכות אחר ההצבעה באו"ם על יוזמת צרפת וסעודיה להכרה במדינה פלשתינית, התקשה למצוא בחלל האוויר הדים היסטוריים כלשהם. במבואות האולם ובתאי המשלחות אולי נרשמה התרגשות מסוימת, אבל איכשהו מושאי השמחה, המוני הפלשתינים, לא פרצו במחולות.

זה מעניין, ושווה להביא את זה לידיעת הנשיא מקרון, חתן המסיבה, ואולי גם לידיעת ראש ממשלת הוד מלכותה, שצפוי להצהיר בסוף השבוע על נכונותו להכיר במדינה פלשתינית. אולי כדאי שהם יציצו רגע מעבר למציאות המתוארת בטורי המערכת של "לה מונד" או ה"גרדיאן", זו שעליה לא מדווחים במצגות הכרומו של ארגוני החברה האזרחית וסוכנויות האו"ם. זו שלא משתקפת בהכרח בסרטי תעודה מתוצרת כחול־לבן.

איך נאמר זאת בעדינות? היפסטרים פרו־פלשתינים מלונדון ומברלין התרגשו יותר מהפלשתינים עצמם. לפעמים זה נראה שליוצרי קולנוע ישראלים יותר אכפת מהמאבק הלאומי של הפלשתינים מאשר תושבי חברון וג'נין.

אני אולי נאיבי, שקוע בהזיות היסטוריות, מסוג האנשים שרגש לאומי פועם בטבורם. לכן הייתי מצפה, לכל הפחות, לאיזה גילוי שמחה קטן בצד הפלשתיני. הצבעה היסטורית באו"ם, רגע לפני הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית, לא הייתם יורים השמיימה איזה זיקוק? משמיעים איזה המנון ברמקול? מחווה קטנה שתעיד על שמחה, על התרגשות לקראת הגשמת חלום הדורות?

זה לא מעניין אותם

מוזר כל כך. רחובות רמאללה לא נמלאו חג ביום שישי ההוא, שבו 142 מדינות אמרו "כן" למדינה פלשתינית. דגלים לא נתלו בחוצות העיר, תמונות האבות והמייסדים לא התנוססות מעל מבני ציבור, גרילנדות צבעוניות לא הדליקו את צמרות העצים, דוכני משקאות וחטיפים לא נפרשו בדרכים, במות לא הוקמו בכיכרות, מוזיקה לא הושמעה, נכבדים לא הופיעו, ילדים לא צהלו, מעגלי דבקה לא נרקדו. במילים אחרות, מקרון ויועצו הישראלי עופר ברנשטיין אולי קרנו מאושר, אבל שום פלשתיני לא יצא במחולות.

מה זה אומר? יגידו לכם תומכי "פלשתין בחינם" שאי אפשר לחגוג, לנוכח ההרס והטבח והג'נוסייד וההרעבה בעזה. אבל האמת היא שדם ניגר ברחובות מעולם לא הפריע לפלשתינים לחלק מתוקים בצומת לאות שמחה, למשל על רצח יהודים. יגידו לכם פעילי שלום מסורים, שאחרי כל כך הרבה שנות נישול, ואפרטהייד, וכיבוש, ומשטר צבאי, ואלימות מתנחלים, לא נותרה תקווה בלב. אבל עובדה ששמחות רחוב ספונטניות פורצות בכיכרות רמאללה ושכם בכל פעם שטיל איראני או לבנוני נוחת על אדמת ישראל.

ועדיין, עדיין, אם מפעם רגש לאומי פלשתיני גאה, אם יש מאבק ארוך שנים להקמת מדינה ולהכרה בעצמאות פלשתין, אם העולם כולו (זולת מדינות ספורות שהצביעו נגד) עומד לצד הלאום הפלשתיני ביום חגו - אפשר היה לצפות לאיזה קליימקס, לאיזו תחושת הישג, לאיזו הבנה שרגע היסטורי עצום נרשם בתולדות המסע הלאומי הגדול של הפלשתינים.

מעניין, לא מקרון, ולא כלל המדינות שהצביעו בעד, ולא מיליוני המפגינים למען הפלשתינים ברחבי העולם, ולא המשלחות הדיפלומטיות, ולא אלפי העמותות, תאי הסטודנטים, אנשי האקדמיה, האומנים ושאר המתקראים "פרו־פלשתינים" שאלו את עצמם: בחגיגה הזו שעליה עמלנו, איפה הכלה? ולמה היא לא מחייכת ביום הזה ממש?

התשובה היא, שזה לא מעניין אותה. את זה יודע, אני חושב, כמעט כל יהודי תושב ישראל. חלקם מתקשים להודות בכך, אפילו בפני עצמם, אבל כשהם יתגברו על הלם 7 באוקטובר, גם הם יודו באמת מטרידה: יותר מאשר הפלשתינים רוצים מדינה, הם רוצים להשמיד את מדינת היהודים.

לומר ככה על הפלשתינים? זו כמובן עמדה משיחית, וקיצונית, ופסימית, ואוכלת מוות. אבל אם עזה היתה ניסוי כלים חלוצי וכמעט אוטופי בעצמאות מדינית פלשתינית - צריך לשאול איך הוא הגיע לאן שהגיע. או במילים אחרות, גם כשהפלשתינים זכו בהזדמנות כל כך נדירה, כל כך מיוחדת, לממש עצמאות מדינית על כברת ארץ נקייה לחלוטין מהתנחלויות ומיהודים, שוממה ממוצבים ומחיילים, בלי מחסומים ובלי מגדלי שמירה - תראו איזו מדינה הם בחרו לבנות.

תראו במה הם השקיעו את המשאבים והתרומות האסטרונומיות שכל העולם העניק להם. תראו איזה מוסדות לאומיים הם הקימו, איזה אתוס לאומי הם הצמיחו, אילו ענפי תעשייה, תרבות, ספורט, מדע, חקלאות הם טיפחו. אפילו כובשיהם האכזריים, ערב הפינוי, ניבאו להם סינגפור, וריביירה, וגן עדן.

מה הם עשו עם כל הפוטנציאל הזה? שועבדו והשתעבדו למטרת־על אחת ויחידה: טבח 7 באוקטובר.

זה אמור היה לרמוז משהו לאנשים כמו מקרון וסטארמר, שבתמורה להכרתם הנאצלת במדינה פלשתינית, לא דורשים דבר, אפילו לא את השמדת חמאס. זה אפילו עוד יותר גרוע: במדינה הפלשתינית שתוקם בחסות ההכרה של צרפת ואנגליה, מורשת הטבח, האונס והברבריות של ארגון טרור ג'יהאדיסטי תירשם בדברי הימים כדרך המלך שהביאה את אומות העולם להכרה בפלשתין. 

מי בעד צ'יפור הטרור?

הנה עוד שאלה מטרידה: מה בעצם עשו הפלשתינים, שהם ראויים פתאום למחווה הגלובלית הזו? האם הם הודיעו על רפורמה שלטונית, על הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עם רוב יהודי? האם הם הצהירו על נכונותם הבלתי חוזרת לוותר על תביעת השיבה ליפו, לחיפה, לצפת ולרמלה? האם הם התחייבו שבתמורה להכרה על מדינה הם יודיעו על סיום הסכסוך וקץ התביעות?

לא, הם לא עשו דבר מכל אלה. כל מה שהם עשו זה להיות קורבנות של "טבח" ו"הרעבה" ו"פשעי מלחמה" של ישראל. רק בזכות מינוף תעמולתי של תוצאות המלחמה המזוויעה שהם עצמם פתחו בה, הם קיבלו הכרה במדינה.

על עמנואל מקרון ויועצו איש בישראל לא מתפלא. אבל זה שקיר סטראמר, ר"מ בריטניה, החליט להפוך את מדינתו לידידותית לטרור - Terror Friendly - זה בכל זאת התפתחות מדהימה. זה כבר לא להטיל סנקציות על "פשעי מלחמה" של ישראל.

זה להכניס את חמאס, אחת המוטציות המבחילות שהאנושות הצמיחה, לפנתיאון תנועות השחרור הלאומיות. במילים אחרות, מאחורי ההחלטה המוסרית לכאורה לעמוד לצידו של עם "כבוש" ולתמוך במאבקו לעצמאות, רובצת התייצבות חד־משמעית לצד הטרור. בראבו, בריטניה.