אם יש דבר מה מעודד שבכל זאת קרה השבוע, זה ההד החלוש, אם בכלל, שעורר הקמפיין הנוכחי של תנועת הדגל השוקעת של האליטה הביטחונית שלנו, "מפקדים למען ביטחון ישראל". 600 חברי הארגון שלחו איגרת חנפה לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, החמיאו לו על הפופולריות שלו בארץ ועל הצלחותיו המדיניות והצבאיות באזורנו, והפצירו בו להביא לסיום המלחמה בעזה.
מיותר להיכנס לפולמוס על תוכן המכתב וטיעוניו, משום שאנחנו - אזרחי ישראל - כלל לא נמעניו. מאמצי השכנוע של האליטות הישראליות, שבניגוד לטראמפ לא זוכות כאן לפופולריות מזהירה, מופנים בכלל החוצה.
מכתבם של המפקדים מגיע קצת אחרי "קליפ הגנרלים" - אותו סרטון מסרים בכיכובם של כוכבי הרל"בת הקבועים - תמיר פרדו, נדב ארגמן, עמוס מלכא, יורם כהן, דן חלוץ, משה (בוגי) יעלון ואחרים - שקראו גם הם לעצירת המלחמה שמוצגת כחסרת תוחלת, וכל שאר הנקודות המקובלות בענף המחאה נגד נתניהו.
גם הסרטון הזה, למרות מאמצי הבימוי והעריכה לשוות לו אופי דרמטי, התקבל בפיהוק מצד הציבור הישראלי, שרבים בו פיתחו חסינות אינטלקטואלית בפני "שבירות השתיקה" השבועיות ונאומי התוכחה של הלשעברים. אבל, לפחות לפי דיווח יפה של דב גלהר בכאן 11, לסרטון הזה בכל זאת נמצא נמען אחד שהתרשם עד מאוד: קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ. בראיון עימו סיפר שאחרי שראה את התנגדות הממסד הביטחוני בישראל לכוונת הממשלה להעצים את הפעילות הצבאית בעזה - החליט על אמברגו נשק.
חרם צרכנים
למה זה בכל זאת מעודד? כי באופן הדרגתי אבל בטוח, שכבת האליטה הביטחונית של ישראל מאבדת את השפעתה המאגית על דעת הקהל בישראל. למעשה, כגודל החשיבות העצמית, כך קטן המשקל הציבורי. וזה לא משנה כמה אפקטים ויזואליים ומוזיקה דרמטית יוסיפו לראיונות הטלוויזיוניים עימם, או כמה אותות וכיבודים הם יעתירו זה על זה - הציבור הישראלי כבר לא קונה בהמוניו את הסחורה. סוג של חרם צרכנים.
אפשר להבין למה. קשה להתרשם מטיעוניהם של מי שפעם אחר פעם הוכיחו קוצר ראייה מדיני וביטחוני. הציבור לא שוכח איך אותם מפקדים תמכו בהתנתקות מעזה והבטיחו שהיא "טובה לביטחון", ולאחריה עוד הובילו קמפיינים "להתגרש מהפלשתינים", כלומר לשכפל את הקטסטרופה למבואות ירושלים וכפר סבא.
הם ושלל דומיהם התנגדו לאקטיביזם הדיפלומטי של בנימין נתניהו סביב איראן, הסבירו שהסכמים עדיפים על פעולה. הם יצאו מגדרם להלל את הסכם הגבול הימי מעורר הגיחוך של ממשלת לפיד־בנט, ואפילו במלחמה הנוכחית רבים כל כך מהם ישבו באולפנים ודיברו בביטחון עצום על חוסר תוחלת בפעולה קרקעית, על אפס סיכויים לנצח את חיזבאללה, על קריסה ודאית של צבא היבשה, על כך שפעולה צבאית נגד איראן היא אשליה משיחית. כל כך הרבה תחזיות שלהם הופרכו, כל כך הרבה נבואות שלהם התבדו, כל כך הרבה הבטחות שלהם הופרו.
זה לא משנה אם הם עומדים היום בראש מכון מחקר או קתדרה אוניברסיטאית, אם הם ב־INSS או באגודה ליחסי צבא־חברה. בקרב רבים מאוד בציבור הם כבר מזמן לא אוטוריטה מקצועית אמינה, משום שהרקורד הרטורי שלהם עשיר בטעויות מביכות, ובעיקר בהטיה פוליטית שמובנית לתוך דפי המסרים שלהם.
אבל יש עוד סיבה, עמוקה יותר. לחלק גדול וקולני בקבוצה הזו אין כבוד אלמנטרי לציבור הישראלי, שאליו לכאורה הם מדברים. אנחנו רגילים לראות אותם נואמים בהפגנות, מתפלמסים בטלוויזיה, מתארחים ב"שבתרבות" ואפילו מובילים קמפיינים. על פניו, הם עושים את מה שמקובל בדמוקרטיה דיונית: נאבקים על דעת הקהל, מתעמתים עם טיעוני נגד, משתדלים לשכנע בנימוקיהם ולהשתמש בכלים המקובלים כדי להשפיע על דעת הקהל, ודרכה על מוקדי קבלת החלטות.
אבל - לפחות מאז פרצה המחאה נגד הרפורמה החברתית - הם כבר לא במשחק הזה. למראית עין הם שומרים על נוכחות בתוך המגרש. בפועל, הם עברו למישור הסחטנות הפוליטית.
זה בדיוק מה שקרה כשבכירי מערכת הביטחון לשעבר - והשמות ידועים, מעמוס ידלין ועד נדב ארגמן, מעמוס מלכא ועד דן חלוץ - תמכו בכתב או בעל פה בקריאות הסרבנות הפוליטית (סליחה, כמובן, אי־התנדבות). כשהם מעניקים תעודת הכשר מוסרית ולמעשה מעודדים אי־התייצבות לצבא כדי לאלץ ממשלה להיכנע לתכתיב פוליטי תחת אולטימטום כוחני - הם לא רק מפוררים את צבא העם.
כשאחרים, כמו גד שמני ונחמן שי, מפעילים את כובד משקלם כדי לשכנע מעצמה זרה להתערב בענייניה של ישראל ולהטות את מדיניות ממשלתה, הם לא רק מקריסים את הדיפלומטיה הישראלית. הם מחריבים במו ידיהם את ההסכמות הבסיסיות של חברה דמוקרטית. מיואשים מכישלון מאמציהם לשנות את המציאות בכלים דמוקרטיים, הם מנצלים לרעה את דרגותיהם כדי לשבור את סמכותה הריבונית של הממשלה.
לא סופרים אותנו
עם אנשים כאלה, שאיבדו כל קשר למושגים הבסיסיים של אזרחות דמוקרטית פעילה, אין טעם לדבר - משום שהם לא מעוניינים בשיח, אלא בכפיית עמדותיהם. הם מגייסים את המעמד החברתי שהחברה הישראלית הקצתה להם, כדי לכפות בשתלטנות כוחנית את דעותיהם על כולנו. והם בעיקר מדגימים את הצפצוף המתנשא ואת הסלידה העמוקה שלהם מהציבור, בעיקר זה שלא חושב כמוהם.
ישראלים רבים מתחילים להבין את זה. בסוף כל דיאלוג עם עמוס ידלין או נחמן שי מסתתר איום בהקרסת הצבא או בסירוס הדיפלומטיה. אם מלכתחילה לא התכוונתם לכבד את האוטונומיה האזרחית של בני ארצכם ואת זכותם לחשוב, להצביע ולפעול אחרת, אל תתפלאו שאיש אינו מתרשם מסרטוני התעמולה או ממכתבי הפאניקה לנשיא טראמפ. ועכשיו, ברשותכם, לא לפנות אלי, לא לדבר איתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו