לנרי אבנרי, שנפטר השבוע, יש חלק גדול בעיצוב התודעה הפוליטית שלי. אני מניח, למעשה אני יודע, שאני לא היחיד. ידברו השבוע הרבה על רשת המסעדות שלו, על מסלול חייו האפי (הצלחה מטאורית והתרסקות כאובה), ועל זיווה. אבל מפעל החיים השני שלו, ואולי גם המשמעותי יותר, הוא פרויקט מונומנטלי המוכר בשם "ארכיונרי".
זו היתה עבודה ספרנית בניחוח רנסנסי. אגרנות, נוקדנות, תיוק, קטלוג, תיארוך, מילות מפתח, מיון לפי שמות, וסימון קשרים והקשרים. פרויקט טקסטואלי ואודיו־ויזואלי מרשים בממדיו, שמפרק לגורמים את האופן שבו מתווכת המציאות הפוליטית, הביטחונית, המדינית והחברתית בישראל.
במשך שנים הוא הקליט, צילם, סרק ותיעד את תקשורת הזרם המרכזי בישראל. תוכניות אקטואליה, משדרי חדשות, טורי דעה, ראיונות, פרשנויות, הערכות ותחזיות. הכל נרשם, הכל תויג, הכל נשמר. וברגע המתאים זה גם נשלף.
פנס נופל מהשמיים
מי שפגש בזה לראשונה חווה דבר־מה שמזכיר את הרגע שבו נופל פנס תאורה מהשמיים לרגליו של טרומן ברבנק, באמצע הרחוב. פתאום נוצר איזה סדק בתפיסת המציאות, קרע שדרכו ניתן להציץ למה שיותר מאוחר יכונה "הנדסת תודעה".
היופי הגדול הוא שכל זה היה שם תמיד. זה מקיף אותנו, זה עוטף אותנו, זה אופף אותנו. גם עכשיו, 24/7. אבל רק כשנזיר חרוץ כמו נרי אבנרי מתיישב לפרום את התפרים בשקדנות של פילולוג, לרשום, לתעד, לקטלג - המשמעות האמיתית, הרחבה, העמוקה, נחשפת.
כך נולד ביטוי: הארכיון זוכר. הוא מסמל צעד ענק באוריינות התקשורתית של חלק גדול מצרכני התקשורת בישראל. הרקורד הפרשני של הראשים המדברים חשוף לעיני כל. מה הם אמרו, מה הם העריכו, ממה הם הזהירו בתוכחה נבואית, על מה הם דיברו בביטחון גדול כל כך, באיזה צד של הוויכוח הם עמדו, את מי הם השתיקו, למי הם לעגו.
אצלו עברו בסך גדולי הפרשנים ובכירי העיתונאים. כל כך הרבה מהם חזרו, בזכותו, לממדיהם האמיתיים. צרי אופקים, אינטרסנטים, מוטים, קטנים. מי שאזר אומץ להיכנס למחילת הארנב הזו היה צריך להתמודד עם צבר ראיות שלא מותיר ברירה אלא להודות: אי אפשר לסמוך על האנשים שתיווכו לנו את המציאות. אז על מי נסמוך? רק על עצמנו.
הוא זה שבזכותו חלקנו יודעים שנתניהו דאג להסות את קריאות "רבין בוגד" של תומכיו ולהדגיש: "הוא לא בוגד. לא בוגד. הוא טועה. יש לנו עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים". הוא האיש שבזכותו חלקנו זוכרים שיש המשך למשפט "אלה מהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים", ושההמשך הזה צובע באור אחר לגמרי את המשמעות שיוחסה - ועדיין מיוחסת לו - ברוב כלי התקשורת.
לאט־לאט, במסירות של נמלה, הוא כרסם חור בספינת התקשורת הישראלית, וחתר תחת ההגמוניה התודעתית שהיא השליטה פה במשך שנים. לא בטוח שיש מישהו שהכאיב לאליטות התקשורתיות בישראל כמו האיש המנודה ההוא, בכיסא הגלגלים, המזרחי הפרוע, הפנתר השחור של קלטות הווידאו. הוא עשה לכל האמנון אברמוביצ'ים והיאיר לפידים שיימינג לפני שידענו לקרוא לזה ככה.
הוא עימת אותם עם הטעויות הכי גסות, עם הפוזיציות הכי שקופות, עם המוסר הכפול, עם הדמגוגיה של עצמם. הוא כיוון את המילים שלהם עצמם - נגדם. כי עם הארכיון אי אפשר להתווכח.
הוא היה חלוץ בהתמסרות הטוטאלית שלו למפעל הזה. אבל הוא לא היה היחיד. מכל ספרי העיון והביוגרפיה, התיאוריות והמחקרים במדעי המדינה ובתקשורת, יש אחד או שניים שנמצאים אצלי על השולחן, ושאני חוזר אליהם שוב ושוב. הם קטנים, ושובבים, ואינטליגנטיים להפליא.
קוראים להם "והיום עוטפים בזה דגים" ו"הבטיחו יונה". קבצים קטנטנים של "תחזיות שווא עיתונאיות", שליקטו וערכו בהמון הומור חגי סגל ואורי אורבך ז"ל. זו קריאת חובה לאו דווקא לימנים שבצדק רוצים להרגיש צודקים, אלא לכל מי שמוכן להכיר במגבלות הידע במקרה הטוב, או בהטיה התעמולתית במקרה הרע, של חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית.
וזוהי רק ההטרלה
הוא היה איש ימין גאה. ליכודניק. ביביסט. המוטיבציה שלו - בניגוד לאלה שכיכבו אצלו בארכיון - היתה חשופה, שקופה ומוצהרת. הוא דיבר על תמיכתו בנתניהו בגאווה לא מוסתרת, וידע לנמק אותה בבהירות.
זה לא פגע בעוצמה של החומרים שהביא, זה רק הוסיף משנה תוקף לטענתו הבסיסית ביחס לתקשורת ופוליטיקה: הבעיה היא לא בפוזיציה, אלא במאמץ לביים מראית עין של אובייקטיביות, איזון והיעדר משוא פנים. הבעיה היא לא בעמדה שמקדמים, אלא בנכונות לעשות הנחות לחברים ולהעלים את מה שלא נוח. גזירי הווידאו שלו הועלמו, אגב, מיוטיוב. ההסבר הרשמי היה חשד לפגיעה בזכויות יוצרים. רבים הרגישו שעוד אינטרסים בחשו פה.
בעידן של הטרלות וסערות רשת, הוא היה מצרך מבוקש. הקטעים שלו הפכו ויראליים בטוויטר ובפייסבוק - והיה בכוחם לסגור ויכוחים עם טיעון מנצח, עם הוכחה מוקלטת. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא בעולם של אינסטנט ורדידות, הוא הזכיר לכולנו שיש דבר כזה שנקרא זיכרון. שהוויכוחים המרים בינינו, הקיטוב הרעיוני, לא נולדו אתמול.
הארכיון שלו היה לא רק מאגר של פאנצ'ים - הוא היה מטען חשוב של ידע היסטורי, שהנכיח את עקבות העבר בלב־ליבו של ההווה. איך פתאום קטע וידאו נושן מוויכוח בין אמנון דנקנר לטומי לפיד ב"פופוליטיקה" הופך מחדש לאקטואלי, רלוונטי כל כך להבנת המתחים החברתיים הכי עכשוויים.
הארכיון זוכר הכל, נרי. גם אנחנו לא נשכח. הותרת חותם בהיסטוריה. לא תהיה הערת שוליים. 
