קל לראות בעימות כ"ץ מול זמיר אירוע כעור שמעיד על תרבות פוליטית רקובה: שר ביטחון, ובאמצעותו הממשלה, מחפשים שעיר לעזאזל, פוגעים ברמטכ"ל ובצה"ל ומכניסים דם רע ונקמנות במקום שבו צריכים לשרור אך אמון ומקצועיות.
כשהמציאות הזו מתווכת על ידי פרשנים ביטחוניים וכתבים צבאיים, שבמקרה כולם קמים בבוקר עם אותה תובנה בדיוק, ברור גם מי הרע בסיפור: שר הביטחון ישראל כ"ץ, פוליטיקאי "שרלטן" ו"עסקן" שלא מבין בביטחון - מול רמטכ"ל מקצועי ואמיץ, שבסך הכל אומר את האמת הלא נעימה לממשלה קיצונית ומשיחית.
אבל האמת היא שהעימות הזה הוא ביטוי לתופעה רחבה, שמשקפת את החשדנות האזרחית כלפי האליטה הביטחונית של ישראל. זו לא תופעה חדשה. אחרי מלחמת יום הכיפורים התפכח הציבור הישראלי מההערצה העיוורת לאלופי צה"ל. הציבור דורש פיקוח פרלמנטרי ותקשורתי על ביצועיו ומחדליו של הצבא, מתפרסמים תחקירים על רשלנות או כשלים, ובכירי המערכת מוצאים את העיתוי הנכון "לקבל אחריות" ולפרוש בעקבות כישלונות.
פולחן ה"לשעברים"
כל זה לא אומר שישראל נגמלה לחלוטין מהמיליטריזם התרבותי שלה; הוא רק החליף צורה. אמנם אין יותר סגידה מצועצעת לגנרלים ולצבא, אבל יש משהו אחר: סוג של סטטוס חברתי עליון שמוענק למה שניתן לכנות "האליטה הביטחונית". היא אמורפית יותר, אין לה מבנה ארגוני ולא חלוקת תפקידים ברורה, אבל השפעתה על השיח הציבורי ועל עיצוב הנורמות בישראל היא קריטית.
היא מורכבת, האליטה הזו, משכבה עבה ומדושנת של "לשעברים" בכירים שנותרו פעילים מאוד בזירה התקשורתית, הפוליטית והעסקית בישראל, ואשר השתמשו בהון הצבאי או הפיקודי שלהם לשדרוג מעמדם החברתי ויוקרתם הציבורית. לאלה יש השפעה ניכרת על בכירי מערכת הביטחון המכהנים כיום. קשה לדמיין אלוף או רמטכ"ל, ראש שב"כ או מוסד, שיפעל ללא לגיטימציה או אשרור מצד מועדון הלשעברים.
מי שמתחזק את יוקרתה של האליטה הביטחונית הוא קבוצות אליטה אחרות, ובראשן התקשורת, שמעניקה, עדיין, משקל מופרז לכל אמירה של יוצאי המערכת. תחשבו למשל על אינספור משדרי "עובדה" - בלי ספק ספינת דגל של עיתונות חופשית ומשוחררת - שבהם הושב בכיר לשעבר לדבר "לראשונה" או "כפי שמעולם לא שמעתם", כדי להבין עד כמה החלפנו את הפוסטרים הנושנים של הרמטכ"לים בזוג עיניה המעריצות של מראיינת, מול דבריו הפסקניים של, מי זה היה שם - תמיר פרדו? כרמי גילון? יורם כהן?
גם האליטה האקדמית, באופן מבהיל, נגועה במיליטריזם התרבותי הזה, ודי אם נזכיר את מופע המחאה המביך, כה מביך, של כמה מראשי האוניברסיטאות בישראל נגד ההחלטה להדיח את ראש השב"כ רונן בר מתפקידו. תוסיפו לזה את ראשי המחאה - כמעט כולם יוצאי מערכת הביטחון או מקורבים אישית לראשיה - שרואים בקצינים בכירים "שומרי סף" ותולים בהם את תקוותיהם הפוליטיות.
ברובד הפוליטי לאליטה הביטחונית יש פונקציה אחת: לחזק את מעמדה של מערכת הביטחון כקבוצת לחץ המסוגלת להכתיב מדיניות לממשלה נבחרת, או לכל הפחות לבלום מדיניות לא רצויה של ממשלה "משיחית", "קיצונית" או - הבה נקרא לילד בשמו - ימנית מדי.
אלא שברובד הציבורי האליטה הזאת איבדה את האמינות שלה. היא כבר לא נתפסת כמקור סמכות של ידע וניסיון, משום שבכל צומת הכרעות לאומיות - אוסלו, נסיגה מלבנון, התנתקות, תקיפה באיראן - היא הציגה תחזיות שהופרכו והפגינה קוצר רואי.
רק במלחמה הנוכחית בכיריה הטיפו באדיקות נגד כל פעולה יזומה - תמרון קרקעי, כיבוש ציר פילדלפי, כניסה ללבנון, פעולה באיראן. לא רק שהאליטה הזו התנגדה - היא הפיצה בכל נקודת הכרעה תרחישי ייחוס קטסטרופליים, הפחידה מקריסה טוטאלית של צבא היבשה, מהשמדת מאסיבית של תשתיות בעורף, ממאות ומאלפי הרוגים, ומשבועות שלמים במקלטים ללא חשמל, מים ואינטרנט.
אנשיה גם ידעו לטפטף, כהרגלם, את המסר שכל החלטת קבינט נובעת רק משיקולים הישרדותיים של ראש הממשלה, או מתסביכים משיחיים של שותפיו. אם ממשלת ישראל היתה נכנעת ללחצים הציבוריים שהובילה האליטה הביטחונית - עזה לא היתה נכבשת, סינוואר וצמרת חמאס לא היו מושמדים, חיזבאללה היה משגשג מול מטולה, אסד היה ממשיך להעביר בשטחו נשק מאיראן, ומשטר האייתוללות היה חוגג.
אבל מעל לכל, האליטה הביטחונית הזו איבדה את אמינותה בהתגייסותה הבלתי מוסווית למאבק בממשלות הימין בכלל, ובנתניהו בפרט. התפקיד המרכזי שהיא ממלאת במחאה נגד נתניהו, ותמיכתם של כמה מכוכביה הבולטים בסרבנות (סליחה, "אי־התנדבות"), צובעים בגוונים פוליטיים ואינטרסנטיים בוהקים את כל פסיקותיה, התרעותיה, הערכותיה ואזהרותיה - לא משנה בכמה אפקטים מחוללי דרמה יעטפו אותם מעצבי הכרזות ועורכי הסרטונים.
אל"ף־בי"ת של דמוקרטיה
יש רק כוח אחד בישראל שמתעקש למרוד באליטה הכושלת הזו, וזו ממשלת הליכוד ורה"מ נתניהו. באופן פרדוקסלי, דווקא בממשלת ה"לאומנים" וה"משיחיים" נושבת רוח אנטי־מיליטריסטית, אשר לא מוכנה לקבל מערכת ביטחון שראשיה מכתיבים אג'נדות ומעצבים נורמות חברתיות.
לממשלה הנוכחית יש חשבון גדול, ארוך, מפורט - ומוצדק - עם האליטה הביטחונית של ישראל, שהוכיחה לאורך השנים, כולל במלחמה הנוכחית, עצלות מחשבתית, היעדר תעוזה והרבה מאוד פוזיציה פוליטית. זה לא מצדיק פגיעה במעמדו ובתפקידו של הרמטכ"ל, ובוודאי לא התנכלות אישית.
אבל ייתכן שישראל כ"ץ מזהה בחושיו איך הצבא מתמסר מחדש להשפעת זרמים משפטיים ומדיניים, ואיך מערכת הביטחון חוזרת לשמש מנוף לחץ נגד הממשלה והחלטותיה. הוא לא לבד בתחושה הזו, וזה מדהים לראות עד כמה הוא מתקדם וצלול בהבנתו הבסיסית את הדמוקרטיה. יותר מכל מבקריו יחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו