מוריה קור | צילום: אריק סולטן

החוסן הגדול

חוסן מתחיל בבית, במשפחה • כשאנחנו נותנים לילדים משימות עבור הכלל, אנחנו משדרים להם שיש מטרת־על שהיא הבית והמשפחה, ושהם חשובים גם בפני עצמם אבל גם כחלק ממנה

יובל הגנן (תעקבו אחריו ברשתות) שיתף רילס שבו הוא מספר איך השבוע, כאשר חזרו הילדים לגן, ערך איתם שיחת פוסט־מלחמה: "חששתי לפגוש את הילדים, לא ידעתי איך לפתוח את זה.

מי כאן שמח לחזור לגן? מי כאן נבהל מהאזעקות? מי פחד?" כולם שתקו, עד שאחד החל לבכות. יובל שמח שהנה - הילדים משתפים בחרדותיהם! אך הילד שבכה סיפר שהוא עצוב כי המלחמה נגמרה, ושבמלחמה הם "עשו מקלט ממש כיפי עם כלבים וחתולים וחטיפים". הסיפור עורר את ילדי הגן לשיתופים בשלל סיפורי מקלט מרגשים על הזמן הנפלא שהיה להם עם אוכל וחברים, "וההורים שלהם היו איתם כל הזמן, והם לא רצו לצאת מהמקלט". לכן הם היו עצובים, חשבו שאת הביחד הזה אפשר ליצור רק בחסות המלחמה.

מאלבומי המלחמה ההיא. יוני 1967, צילום: ללא

חברים הרגיעו את הילד הבוכה: "אל תדאג, יהיו עוד מלחמות".

הרבה סרטוני לקחים הופקו מהמלחמה, הלקח הזה הוא העמוק והחשוב ביותר בעיניי. זה לקח על חוסן ועל חינוך, ואלה שני הגורמים שבונים בפועל את חומת המגן של ישראל. סליחה על הכובד, אבל לשני המשתנים האלה יש משקל מכריע בעיצוב תמונת הביטחון שלנו בעתיד. יותר מכל נשק והסכם, מדינת ישראל תלויה בחוסן של ילדיה, שהם חייליה, ואת החוסן הזה נותנים ההורים. חברה שרוצה צבא חזק צריכה הורים חזקים. הורים שרוצים צבא שמכריע את האויב, צריכים להיות בתדר של חוסן. הם אלה שמזינים את המערכה, הם אלה שמכשירים את החיילים באמת. המטווחים והכושר הם נדבך מאוחר שצה"ל מוסיף לחיילים על גבי סט היכולות שהרכיבו להם בבית, מלידה ועד תיכון.

הילדים בגן של יובל אומרים דבר חשוב: כשההורים איתנו, אנחנו שומעים אותם יותר חזק ממה שאנחנו שומעים את האזעקה. לילדים שנמצאים במקלט יש יתרון על פני ילדים שנמצאים בממ"ד - הטלוויזיה לא זמינה. ההורים ממוקדים בהם, לא בפרשנויות ולא ברעשים חיצוניים. הם נערכים לשהייה מחוץ לבית כמו שמתכוננים לטיול משפחתי. ילדים שיורדים עם ההורים למקלט פוגשים ערבות הדדית - את האוכל שהביאו הם חולקים עם שכנים שאולי ראו לראשונה; נהנים גם מחברתן של חיות, ולא רק מחברת בני אדם.

הירידה המשפחתית למקלט הפכה לחוויה מעצימה עבור הילד, כי הערכים שבאו לידי ביטוי במלחמה - משפחתיות וערבות הדדית - יצרו חוסן אצל ילדי הגן. אף אחד לא דיבר איתם על חוסן, הם פשוט חיו חוסן. והם רצו מזה עוד. אבל אפשר גם בלי מלחמה.

הכל אני יכול

"החופש הגדול" ידוע כזמן מתסכל עבור הורים בישראל. אבל זו גם הזדמנות לתרגל חוסן קטן, ביתי, הדדי, בלי קשר למלחמה.

קחו למשל את "תיק" הכלים. או הכביסה. אפשר לקנות סל כביסה חדש וחמוד מתנה לכל ילד, ולעדכן בשמחה שמהיום כל אחד עושה את הכביסה של עצמו. זה לא עונש, זה פרס פרו־מקס. ילדים יודעים להפעיל טלפון חכם ולתזמן פוסטים בגיל 8 - זו אינדיקציה נהדרת לכך שהם בשלים גם להפעיל מכונה, לתלות, לקפל ולפזר בארונות שבגובה שלהם. ומה עם סל הכביסה שליד מכונת הכביסה? זה שעד כה שימש את כל הבית? שם נשים מפות ומגבות וכל הקודם זוכה - מי שמספיק יכול להכין גם אותם. 

חוסן מתחיל בבית, במשפחה. כשאנחנו נותנים לילדים משימות עבור הכלל, אנחנו משדרים להם שיש מטרת־על שהיא הבית והמשפחה, ושהם חשובים גם בפני עצמם אבל גם כחלק ממנה. אין תחושה טובה יותר מתחושת השייכות, היא תכלית הפינוק בעצמו.

משהו ששווה לקום לקראתו בבוקר גם בחופש הגדול.

אני מבטיח לך, ילדה שלי

רבות הושווה בין ששת הימים ל־12 הימים.

ומה עם עיון משווה במוטיב החוסן?

הדור שנלחם בששת הימים ינק חוסן מהחינוך (הגלותי בחלקו) של כיסופים לציון, שגרם לו להסתער על הר הבית ולשחרר גם את בית לחם וחברון באמונה מוחלטת שזה אפשרי, והחוסן של הדור שאחרי ינק גם משירי מלחמת ששת הימים, על אלבומיה המוזהבים.

שיר שמסמל זאת הוא "בתי, את בוכה או צוחקת" שכתב יובב כץ. מדובר בפזמון שאמא שרה לבתה כשהן יוצאות מהמקלט:

"פגז אחרון התפוצץ ושתק/ עטפה הדממה את העמק/ ילדה בגדות יצאה ממקלט/ ואין בתים עוד במשק/ אמא, היה לנו בית ירוק/ עם אבא ובובה ושסק/ הבית איננו ואבא רחוק/ אמי, את בוכה או צוחקת".

אנשים במקלט של קיבוץ גדות יושבים שעות, שומעים הפגזות ולא יודעים מה קורה. אין ווטסאפ. כשהם יוצאים - נגלות לעיניהם תמונות בסגנון אתר פגיעת הטיל האיראני בבת ים, באר שבע ורמת אביב לפני שבועיים, וגרוע מזה. אמא לוקחת נשימה, היא חזק בחוסן:

"הביטי למעלה בתי אל ההר/ ההר שהיה כמפלצת/ עוד יש תותחים שם בתי על ההר/ אך הם מאיימים על דמשק/ יהיה לנו בית ירוק, ילדתי, עם אבא ובובה ושסק/ ולא עוד אימה ילדתי ילדתי/ בתי, את בוכה או צוחקת".

החוסן בשיר מתבסס על שלושה אלמנטים:

1. ראייה רגשית הדדית: האם את בוכה לעבר או צוחקת לעתיד? היעדר שיפוט רגשי.

2. תמונה משפחתית של יציבות - אבא, אמא, צאצא, בובה, המפלצת תלך והשסק יינטע.

3. האופטימיות אינה בדיה. היא מבוססת נתונים. אמא לא שרה: "עוד יש תותחים של אויב על ההר, אבל הם בהפסקת אש וכשצה"ל ירצה הוא יכול לחזור/ עוד יש מחבלים בעזה אבל הסיוע ההומניטרי מרגיע/ יש טילים בטהרן אבל אנחנו 'מנהלים את הסכסוך' כי ניצחון זה פאסה".

יש אמת מוחלטת בעולם הזה, והיא שלום = תותחים שמאיימים על הצד האלים. לא צריך להשתמש בתותחים האלה. כשהאויב למטה וההר כבוש בידינו, זה בדרך כלל מספיק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...