הפריבילגיה להיות מרדן: מה שמותר לאליטה, אסור לפשוטי העם

"שמאל מותר, ימין אסור". זה פחות או יותר המסר, וגם הביטוי, שחוזר בדיונים של אנשי ימין בכל פעם שנחשף המוסר הכפול ביחס הממסדי והתקשורתי לתופעות כמו הסתה, קריאות למרי ולסרבנות, חסימת כבישים, הצקה אישית לוחצת לנבחרי ציבור או פלישה למבנים.

בקרוב נציין 20 שנה להתנתקות, ותהיה לנו יופי של הזדמנות להיזכר איך פעם התייחסו למחאה ואיך היום. איך גילו חוסר סבלנות לחסימת צירי תנועה, איך השליכו מפגינים ומפגינות, כולל בנות ובני נוער, למעצרים ממושכים. איך סימנו מתנחלים ותומכיהם ככת אלימה. איך השפילו את מי שהודיע לצבא שמצפונו לא מאפשר לו לפנות יהודים מביתם.

תחזרו לעיתוני התקופה, ותראו איך הפרהסיה הציבורית הוקיעה, השמיצה, השחירה את המחאה ואת כל התופעות הקשורות בה. ואחרי שתסיימו, תחזרו למחאות נגד ממשלת נתניהו, ותשוו.

איך סולחים למעודדי הסרבנות ואף מאדירים אותם. איך ממעטים לפנות בכוח את חוסמי הצמתים והאוטוסטרדות. איך בקושי מגישים כתבי אישום על קריאות הסתה. איך זזים לאט מול ונדליזם, השחתת רכוש ציבורי ופלישה למבני ציבור. איך הופכים לגיבורי תרבות את מי שמובילים את גל ההצקות האישיות לנבחרי הציבור. איך קריאות "בוגד" לא מעוררות שוב בהלה. להפך; ידוע על מובילת מחאה, שגם אחרי שכינתה את ראש הממשלה שוב ושוב "בוגד", זכתה לראיון שער מפנק באחד העיתונים.

עד שמגיעה, אחרי הרבה זמן, קריאת "בוגד" מימין. ואז נזכרים באולפנים איך פותחים שידור בנוהל תבהלה. כמו שקרה השבוע.

מפגינים שווים פחות

אם אני מזכיר את כל זה, זה לא רק בשם הוואטאבאוטיזם. אפילו אשלם מס שפתיים לאhרוע ואצהיר: שבירת הכלים בצד אחד לא מצדיקה אותו דבר בצד השני. וזה גם לא כדי להצביע על המוסר הכפול, על הצביעות, ביחס הציבורי והממסדי למחאות שבאות מהצד הנכון, לאלה שמגיעות ממי שיו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, כינה "אנשים אחרים". 

אם יש סיבה להשוות - זה רק כי הגיע הזמן לשאול האם באמת מה שמותר לשמאל אסור לימין. אני חושב, למשל, על הקוראים לסירוב פקודה מימין בתקופת אוסלו וההתנתקות, שסומנו כאויבי האומה, וגורשו באלימות מכל פורום ממסדי ותקשורתי, לעומת הקוראים לסרבנות (סליחה, כמובן, אי התנדבות) במחאה נגד הרפורמה המשפטית ואפילו בתקופת המלחמה.

יושבים איתם, משוחחים איתם, מלבנים איתם, מסבירים שהם מלח הארץ, שלא נוכל בלעדיהם, שאם הם מרימים דגל שחור – כדאי לכולנו להקשיב. אותו כנ"ל החבורה שחסמה באלימות ו"כבשה" את מכון המחקר קהלת, עם שקי חול וגדרות תיל. אותו כנ"ל לחוסמי הכבישים, שפעם הושלכו במאות למעצר לקול תשואות התקשורת, ואילו כיום מעדכנים מראש בדיווחי התנועה מאיפה לא כדאי לנסוע, כדי לא לשבש את יום השיבוש.

האם זה רק ימין ושמאל? על פניו, כן. אג'נדה שהמערכות מעצבות התודעה חפצות ביקרה – מקנה יחס תקשורתי ואכיפתי אחר. אם מסרי המחאה מסתדרים עם סדר היום של התקשורת או מערכת המשפט, הסובלנות כלפי איומים בסרבנות או שיבוש התנועה היא כמעט אינסופית. ואם תביעות המוחים מתנגשות עם האג'נדה של המעמד השליט - נראה מדיניות אפס סובלנות למורדים, לחוסמי כבישים ולקוראי "בוגד".

אבל אג'נדה היא רק הרובד הגלוי, החשוף, של התופעה. ברובד העמוק רובצים הפערים המעמדיים בישראל. ברור שמי שקרובים יותר, מבחינה חברתית ותרבותית, למוקדי הכוח בחברה, נהנים מחופש פעולה גדול הרבה יותר.

ארגז הכלים הפוליטי והמחאתי שלהם פתוח יותר, עשיר יותר, מגוון יותר ונועז יותר. הם יכולים לפלרטט עם סרבנות, לרסס גרפיטי, להבעיר מדורה באיילון, להניף כרזות הסתה מצמררות - ולחזור למחרת לעבודה, לאקדמיה, למעגלים החברתיים שלהם מבלי שיסומנו כסכנה לסדר הציבורי או כקיצוניים.

במילים אחרות, הם לא מסתכנים כשהם נוקטים פעולות מחאה שנחשבות גבוליות, אגרסיביות, לא־חוקיות, "אנרכיסטיות" או מסוכנות. גם אם יילקחו לחקירה, ייעצרו ואפילו יעמדו למשפט - הם יכולים להיות בטוחים שהסטטוס החברתי שלהם לא ייפגע. שיוקרתם המקצועית לא תיגרע. שמקורות ההכנסה שלהם לא יינזקו.

מארג הקשרים החברתיים שלהם לא ייפרם. יש להם רשת ביטחון מעמדית להיות "אקטיביסטים רדיקלים", ולא מפגינים שקטים וממושמעים. ואפילו יותר מזה: חלקם הופכים בזכות מחאתם הקיצונית לגיבורי תרבות מבוקשים. הם יוזמנו להתראיין בטלוויזיה, יקבלו ראיונות מלטפים בעיתונות הכתובה, יתקבלו במחיאות כפיים בהפגנות ואם הם יבלטו מספיק, יעשו עליהם סרט תיעודי.  

ומפגינים שווים יותר

זה לא רק שמאל וימין, זה גם מעמד חברתי. מי שמשתייכים לחוגים החברתיים היוקרתיים, למוקדי העוצמה, לחממות ההגמוניה - יכולים למתוח את הגבול בחופשיות. מי שפרושה לרגליהם רשת ביטחון מעמדית – יכולים לעמוד בקלות בסנקציות הפליליות, אם זה בכלל מגיע לשם. ומי שמשתייכים לשכבות האליטה החברתית יכולים להרשות לעצמם להיות "מרדנים". מה שמותר לאליטה, אסור לפשוטי העם. מה שמותר בתל אביב, אסור בבאר שבע.

החפיפה הכמעט מלאה בין סטטוס חברתי לבין אג'נדות שמכונות פה "שמאל" מצריכה דיון נפרד. הגענו למצב אבסורדי, שבו הימין נאבק לשנות הסדרים חברתיים בעוד השמאל בולם בהיסטריה חלוקה מחדש של משאבים ועוצמה. אבל הפאניקה מקריאות "בוגד" שבאו מהפריפריה הימנית השבוע, לעומת הסלחנות המופלגת לקריאות "בוגד" שבאות מהשכבות המבוססות, ממחישה עד כמה, גם בשדה המחאה החברתית, אפילו בהפגנות, אין שוויון חברתי בישראל.