בחילה: נתניהו לא יכול להגיע לפריז - אבל ג'יהאדיסט מושבע מתקבל בברכה

לא הרבה סולידריות קיבלה ישראל מנשיא צרפת מתחילת מלחמת חרבות ברזל. עם כל הכבוד לעצרות נגד אנטישמיות ותאורת כחול־לבן על האייפל, המבחן האמיתי מתחיל בשאלה הכי פשוטה בעולם: באיזה צד אתה. אבל עמנואל מקרון הוא נשיא צרפת, וצרפתים הם קלישאה של חובבי מורכבויות.

אז אי אפשר לו, למקרון, להיות חד־משמעית בעד ישראל, בעד העולם החופשי, בעד ערכי המערב. צריך גם למזוג פנימה ביקורת על המלחמה והטחת אשמה בצה"ל - ומכאן גם קצרה הדרך למניעת השתתפות של נציגים ישראלים בירידי נשק ותעופה ושאר פינוקי חרם קטנים ששמורים לפושעים נגד האנושות.

התוצאה היא שראש ממשלת ישראל, שמנהל מלחמת קיום נגד עיסה אסלאמו־נאצית שמשתרעת מאיראן ועד תימן, לא יכול לדרוך היום בחופשיות על אדמת פריז מחשש שאיזה צו מעצר בינלאומי יתפוס אותו באמצע שדרה אלגנטית. אבל מנגד, בכיר ארגון טרור, ג'יאהדיסט שאנשיו ביצעו זוועות, מתקבל בחיבוקים בכניסה לארמון האליזה על ידי נשיא הרפובליקה שפעם התיימרה להנחיל לעולם את זכויות האדם והאזרח. תסלחו לי, לא צריך להיות בן תרבות נאור במיוחד כדי לחטוף בחילה מהתמונה הזו. כמה מייאש.

חברים של טרוריסטים

זו לא צרפת שאנחנו מכירים מספרי המבוא לתרבות המערב. עמדות מוסריות בלתי מתפשרות, הומניסטיות ודמוקרטיות, אפשר לקרוא באמנות היסטוריות ובכתבים של אינטלקטואלים צרפתים. במציאות, תמיד היתה שם אמפתיה תרבותית ודיפלומטית לסטליניזם ולמאואיזם על פשעיהם, ומשיכה אוריינטליסטית ללאומנות האסלמיסטית. כולל טרור. מצלמותיהם של אילו ענקי קולנוע תיעדו בחדווה ארוטית מחנות אימונים של ארגוני טרור פלשתיניים בירדן ובלבנון?

ביקום התרבותי והאינטלקטואליסטי של צרפת, בפרט בשנות ה־60 וה־70, כל מי שמוכן לשחוט את המערב, על הקפיטליזם המתועב והאימפריאליזם הברברי שלו, הופך לגיבור תרבות, ולא משנים פשעיו. מצ'ה גווארה ועד חמר רוז' ועד חמינאי. זה קומפלקס מעוות שראוי לדיון נפרד, אבל כזה שזוהה עם כל מיני ז'אן־לוק גודארים וז'אן־פול סארטרים. לעיתים זה הגיע לדרגות אבסורד כאלה של תמיכה בפיגועים או הזדהות עם טרוריסטים, שלמתבונן מבחוץ היה רושם שחלק מהפולקלור הצרפתי כולל אידיאליזם רומנטי, שמשתלב היטב עם משקפיים עבי מסגרת, עשן סיגריות, פסטיבלי קולנוע וסמינריונים בפילוסופיה.

הרדיקל־שיק הזה ליווה תמיד את מדיניות החוץ של צרפת, שראתה בעצמה ידידה, אם לא מעניקת חסות, של העולם הערבי. תמיד היו שם יחסים חמים עם הדיקטטורים של המזרח התיכון, ומאז דה גול והאמברגו המפורסם שלו, זה כבר ברור שהם לא מחובבי ציון.

אבל אל־ג'ולאני הוא לא שליט ערבי שגדל בצמרת הצבאית או יורש עצר מהמפרץ. הוא ג'יהאדיסט מוצהר. הוא היה פעיל באל־קאעידה, והוא פיצול דאעשיסטי שעמד בראש תשלובת פונדמנטליסטית בשם "המטה לשחרור הלבנט" (היאת תחריר א־שאם). כדמות בולטת בארגונים האלה, הוא היה שותף למעשי טרור ואף היה מבוקש. אבל גם המסע שלו ל"שחרור" סוריה מהרודנות של אסד לא היה מופת של מרי בלתי אלים. אנשיו חוללו עד לאחרונה זוועות רצחניות במיעוטים, בעלאווים ובדרוזים.

אני מבין איך מדינה יכולה להגיע להסדרים עם משטרים רצחניים, ואם הם על הגבול שלה, גם לחתור להסכמים עימם. אבל למה, למען השם, שמנהיג של מדינה מערבית מובילה כמו צרפת יתנדב לספק שירותי הלבנה לג'יהאדיסט קיצוני כמו אחמד א־שרע, הוא אל־ג'ולאני. איך אפשר ללחוץ יד מגואלת בדם בחמימות כזו; איך אפשר להתחבק עם הזוועה? זו כבר לא צביעות אנטי־ישראלית, זו בגידה בכל אשר יקר.

כתב פה אמנון לורד לפני כמה שבועות, שמקרון מציג את עצמו כמנהיג העולם הערבי. זה היה ספק רציני, ספק סרקסטי. אבל עכשיו אפשר להשיל סופית את מעטה האירוניה: ברור שלעמנואל מקרון יש שאיפה נפוליאונית להפוך לפטרונם של שליטים ערבים מכל הצבעים והמינים, כולל הירוקים מג'יהאד והאדומים מדם. את הנטייה הניאו־קולוניאליסטית הקטנה הזו אפשר היה לראות כבר בהתנפלות האדנותית שלו על ביירות, שלא חפה מאינטרסים כלכליים ומתאוות שליטה פרנקו־לבנטינית.  

או "חברים של נאצים"

אבל אם אפשר לקבל עוד, איכשהו, איזה דיל מלוכלך עם קדאפי או עסקה אפלה עם סדאם, כחלק מהבטחת אינטרסים אזוריים של צרפת או בשאיפה להרחיב את טווח השפעתה כמעצמה בעיני עצמה, קשה לראות בעיניים מערביות את החיבוק לטרוריסט שרק במקרה לא תפח לממדים של בן לאדן או אל־בגדאדי. הם פנטזו על מדינה אסלאמית; הוא ירש אחת שלמה, על מוסדותיה ותשתיותיה ושגריריה.

אז עכשיו, כשהוא בחליפה ועם זקן מטופח, ואחרי ששטף ידיים היטב־היטב בסבון, הוא מתקבל בכבוד מלכים בארמון האליזה בדיוק כמו קנצלר גרמניה או ראש ממשלת בריטניה, ושם הוא עומד ומאזין לנשיא צרפת מוקיע את האלימות באזור, ובוודאי מתמוגג כשהוא שומע את נשיא הרפובליקה מגנה, כרגיל, את ישראל.

אני יודע שברפובליקת המלומדים הישראלית ובאגפי השמאל המתקדם שלה אוהבים להאשים את אוהדי ישראל בימין האירופי החדש בהחרבת הדמוקרטיה ולהציג אותם כסכנה לערכי הנאורות. "חברים של נאצים", הטיחו בח"כים שטיפחו קשרים עימם, לצרכים מדיניים. יכול להיות. אבל אם הדמוקרטיה והנאורות מגולמות בדמותו של הנשיא מקרון שעושה שירותי לובי לג'יהאדיסט מושבע כאל־ג'ולאני, אולי עדיף לנו להיות "חברים של נאצים".