המון זעזוע נרשם פה, כשתצהיר ראש השב"כ פירט את מה שרונן בר מתאר כבקשות אישיות, דיסקרטיות, של נתניהו לעקוב אחר פעילי מחאה או להתחקות אחר מקורות המימון שלהם. אקטיביזם חברתי ופוליטי תחת מאבק זה לא עניין שהמצפון האזרחי מרשה להתגמש בו.
אלא שהמצפון האזרחי, החרד לחופש המחאה והביטוי, מבקש לשאול אם בקשותיו של נתניהו הן בגדר "דיכוי".
צריך לזכור: המחאה נגד נתניהו - מפרוץ הרפורמה ועד היום - הלכה בעקביות על הסף. היא עשירה בהסתה ברורה לאלימות ובהתנכלות אישית, קרובה מדי, לנבחרי ציבור, כולל בסמיכות מטרידה למרחב הפרטי שלהם, היא גדושה בהמרדה למרי, לסרבנות ולאי־ציות, והיא משופעת בהפרות של הסדר הציבורי, מחסימות כבישים והבערת צירי תנועה ועד שיבוש של הגישה לנתב"ג או לכנסת. פה ושם היא גם גלשה למופעים מטרידים של התגודדות מאיימת סביב נבחרי ציבור או משפחותיהם (כן, כולל שרה נתניהו במספרה), ניסיונות לפרוץ את המחסומים ליד מעון ראש הממשלה, וגם ירי של חזיזי תאורה שהגיעו באורח פלא קרוב מדי לפתח מעונו הפרטי של ראש הממשלה.
לדכא את ההסתה
אין ספק שהמחאות נגד נתניהו מתקרבות בשיטתיות ובהתמדה לקצה הדרסטי, האגרסיבי יותר, של ארגז הכלים של התנגדות פוליטית. ועם מעט יושרה אינטלקטואלית נודה גם שלאופי המחאה יש קשר לאי־היציבות, לתחושת הקונפליקט, ולאווירת המשבר שלטענת רבים מסבירה את מועד מתקפת 7 באוקטובר.
על הרבה פחות מזה נשלחו לאורך השנים שירותי הביטחון של ישראל לבלוש, לעקוב, לחקור ולאתר סיכונים לאלימות או לחתירה מופרזת תחת הסדר הציבורי. בשביל זה לא צריך בקשה של ראש ממשלה; היה מצופה מראש השב"כ - ביחד עם היועמ"שית בהרב־מיארה - לפעול על דעת עצמם ולסמן גבול חוקי ונורמטיבי לתופעות כמו הסתה, פריצת מחסומים, פרסום תנועותיה העתידיות של שיירת רה"מ, קריאות לסרבנות.
ובהחלט שומה עליהם לבדוק את מקורות המימון של חלק מהתופעות האלה, משום שמדובר - כפי שנחשף כבר בכמה דיווחים - בהתססה מאורגנת של החברה האזרחית ובליבוי מצב משברי שפוגע במכוון ביציבות הפוליטית, בכשירות הצבאית ובכושר ההרתעה של ישראל. ולמען האמת, גם מי שמאמין בחשיבותה של תרבות מחאה פעילה ותוססת למרחב הדמוקרטי, יכול להיות מוטרד מהרחבתו של רפרטואר הכלים במחאה נגד נתניהו. בסוף נורמלו פה כלי מחאה שפעם היו בגדר טאבו. המילה בומרנג תהדהד במחאות הבאות, כשהן יבואו מימין.
אבל בדבר אחד צודקים כמה ממובילי תנועת המחאה נגד נתניהו ומאדמו"ריה, מאהוד ברק ועד אהרן ברק, שמנפנפים בחופשיות רבה מדי במילים "מלחמת אזרחים". במובנים רבים המחאה נגד נתניהו קרובה יותר לקונפליקט חברתי, ואפילו מעמדי, מאשר למחאה עממית מלמטה.
אני רוחש כבוד עמוק, בלי טיפת ציניות, להמוני המפגינים ששוטפים את הרחובות והכיכרות, ומגלים מחויבות עמוקה למאבק אזרחי שהם תופסים כגורלי לעתיד המדינה. והמאבק שלהם אכן נראה ונדמה כמו תנועת מחאה קלאסית: הפגנות, עצרות, עימותים עם המשטרה. אבל גם אם זה נראה כמו "העם" נגד "הממשלה", מדובר במלחמת אליטות. זו מחאה שמי שמלבה אותה, רוצה בה ונשען עליה - הוא מרכזי עוצמה וחממות הגמוניה עתירי כוח, כמו מערכת המשפט, מערכת הביטחון, האוניברסיטאות, וחלק לא מבוטל מהאליטה הכלכלית.
אילו היה מדובר במאבקן של שכבות חברתיות מוחלשות ומודרות, אפשר היה לדבר בקלות רבה יותר על "דיכוי" ועל "פגיעה במחאה אזרחית". אבל כאן, בסופו של עניין, מדובר בדרישה לריסון היכולת של מנגנונים עתירי כוח ומשאבים לטלטל את הספינה הישראלית ולפזר אדים מסוכנים של אי־ציות ואלימות, במסגרת מאבקם הכוחני בממשלה נבחרת. ואחרי שהאליטות הכוחניות האלה ניכסו לעצמן וכמעט חיסלו את צבא העם, הן עושות שמות בפרח הכי מוגן בשמורה הדמוקרטית: מחאה חברתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו