היה רגע לא נעים, אני מודה, לראות את בני גנץ חוטף קריאות "בוגד" דווקא כשהוא מגיע להראות נוכחות ולהזדהות עם מפגינים מחוץ לכנסת. בהגינות, זה לא מגיע לו. זה גם לא היה "בוגד" במובן הלאומי, כפי שמיוחס לנתניהו. זה היה "בוגד" אישי יותר. בוגד במחנה, בוגד בדרך, בוגד בתנועה, בוגד במאמץ הקבוצתי. זה מה שמסביר את התגובה של גנץ, שנעלב ובצדק.
ולמה דווקא גנץ, מכל ראשי האופוזיציה, חוטף ככה את זעם המוחים? יש אחרים שהנהיגו את האופוזיציה הפרלמנטרית לשפל הזה, שבו היא נחשפת בקלונה: מובסת, חלשה, נטולת יוזמה, נגררת, פאסיבית, לא אפקטיבית ושבורת כלים - מול שער ריק. בראש ובראשונה יאיר לפיד, שלא מצליח לגבש כריזמה מנהיגותית ולהוביל "גוש" אופוזיציוני מלוכד וממוקד. אחריו משתרך אביגדור ליברמן, שהפך לקלישאה מביכה של שנאת נתניהו. ולבסוף מקשקשת מפלגת העבודה, כלומר "הדמוקרטים", שבכלל מונהגת מחוץ לכנסת.
מקור הזעם
מדהים להיזכר איך זה נראה בכנסת הקודמת. האופוזיציה של נתניהו וה"גוש" המובס שלו פירקו בתוך שנה וקצת קואליציית שינוי חלומית, זחוחה וגאוותנית, שנהנתה משירותי ליטוף של תקשורת חנפה, ומגדודי עיתונאים שלא רק הפליגו במחמאות דביקות על כל החלטה ממשלתית, אלא גם ביזו והשפילו כל גילוי של מחאה דמוקרטית נגד ממשלת הריפוי והאיחוי.
זו היתה ממשלה שנתפסה, או שלפחות הוצגה, כתוצר של מהלך פוליטי מבריק, כניצחון של נבחרת החלומות, כמים צוננים לנפש לאומית צמאה וכואבת, שרק מחפשת יציבות ושלווה אחרי שנות טלטלה וסבבים. והנה, בתוך שנה וקצת הדבר הזה התפרק תדמיתית ופוליטית במהירות מסחררת. זו לא היד הנעלמה שעשתה זאת - זו היתה אופוזיציה פרלמנטרית אפקטיבית, יסודית, ממוקדת מטרה ומתואמת. ותומכי האופוזיציה, ליכודניקים וביביסטים וכל מצביעי הגוש המושמץ הזה, ידעו כל הזמן שיש בכנסת מי שפועל עבורם ולא מוותר.
במובן הזה, אני כמעט מרחם על מתנגדי הממשלה. הם מסתכלים למעלה, לכנסת, ואין משם שום מסר מעודד. לא צריך להשתייך למפגיני קפלן כדי לתפוס את הראש ולהגיד: לאן נעלמה האופוזיציה? איך יכול להיות שאחרי מחדל ואסון כזה, במציאות ביטחונית כזו, בכלכלה הזו, בסקנדלים האלה, ועוד תוך שראש הממשלה מתייצב פעמיים בשבוע להעיד בבית משפט - הממשלה מעבירה תקציב, מחוקקת חוקים, מובילה מהלכים אסטרטגיים ומתנהגת מבלי שאף איום פרלמנטרי או פוליטי ירחף מעל ראשה? איך יכול להיות שמול השער הריק ביותר בהיסטוריה הפוליטית של העולם המערבי - האופוזיציה הישראלית לא מצליחה לגלגל כדור מסכן אחד לרשת?
מה עוד יכולים לבקש לפיד, גנץ וליברמן? רחובות הומי מפגינים זועמים? יש! תורמים שמזרימים מימון נדיב לתחזוק המחאה? יש! תקשורת מגויסת בטירוף נגד הממשלה? יש! בכירי מערכת הביטחון מאוחדים נגד ראש הממשלה? יש! מערכת משפט שראשיה אימצו קו לעומתי מובהק נגד הקואליציה? יש!
אם אתם שואלים אותי, זהו מקור הזעם האמיתי שחולל את קריאת ה"בוגד" כלפי בני גנץ. האכזבה והתסכול מהאופוזיציה כולה, שלא מצליחה לתרגם את המשאבים שמעמידה לרשותה תנועת המחאה למהלך פוליטי בסיסי ומתבקש מבחינתה: הפלת ממשלה שאחראית למחדל האסטרטגי הגדול ביותר מאז מלחמת יום כיפור. הממשלה נכנסת לשנתה השלישית, הקואליציה מתרחבת, התקציב עובר ברוב מוצק מאוד. מול החידלון הביצועי הזה, פלא שמצביעי האופוזיציה והמפגינים ברחובות מרגישים נבגדים על ידי ראשי המפלגות שלהם?
אם הייתי פסיכולוג בשקל, הייתי מציע את האפשרות שחלק גדול ממופע הזעם שנראה בהפגנות - עם כל החסימות והפריצות והרעש - הוא ריאקציה ל"בגידת" האופוזיציה. ברובד הגלוי והמוצהר, המחאה היא נגד נתניהו. זה ברור. אבל ברובד ההתנהגותי העמוק, היא משקפת תסכול מחוסר האונים הפוליטי שנובע מביצועיהם העלובים של ראשי האופוזיציה.
זה מתבטא גם בסקרים, היפותטיים ככל שיהיו: אפילו יאיר גולן, שהוביל את מפלגתו עמוק מתחת לאחוז החסימה, פופולרי יותר מיאיר לפיד. אפילו בנט, שהפיל מידיו השלומיאליות את הכדור שנקרא "ממשלת השינוי" ושמתנהג היום כמו פלקט משומש של קפלן, מסתמן כמנהיג הבא של אזור חיוג "הארץ" והשמאל הרל"ביסטי.
הסכנה האמיתית לדמוקרטיה
מרוב אזהרות סרק על קריסת הדמוקרטיה, חומקת מתחת לרדאר פגיעה ממשית במרקם הדמוקרטי: אין בישראל אופוזיציה רעיונית ופוליטית ראויה לשמה. היאירים (לפיד וגולן) הפכו את האופוזיציה למובלעת בדלנית מרירה. כל מה שיש להם להציע הוא מרד מיסים, מרי אזרחי, סרבנות צבאית וטפטוף נרטיב מסוכן על מלחמת אזרחים. חוסר הנכונות לדון, להתמקח, לייצר פשרות, לנהל אופוזיציה פרגמטית שמתחשבת באילוצים הריאליים ושמנסה להביא הישגים, ולו סמליים, רק מחמיר את התסכול של המפגינים.
כי הנה כי כן, חוקי ה"הפיכה" עוברים. הלחימה מתחדשת. "שומרי סף" מודחים. ועדת חקירה לא מוקמת. כל ה"קווים האדומים" של המחאה נחצים - ואיומי האופוזיציה לא פועלים ולא מייצרים את אפקט ההרתעה. מצביעי האופוזיציה במשבר חריף מול המנהיגים שלהם, ויש להם טיעון חזק, גם אם אירוני: אם יש סיכוי שנתניהו יבסס אי־פעם שלטון סמכותני - זה קודם כל מפני שראשי המפלגות היריבות החריבו את המוסד הפרלמנטרי ההכרחי והחשוב שפעם קראנו לו "אופוזיציה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו