אילו היינו מחברים אלקטרודות ללב החברה הישראלית ב-6 באוקטובר 2023, היינו רואים קווים מטורפים של חברה על סף מלחמת אחים. למחרת, בעקבות הטבח, נזנחו המחלוקות האידיאולוגיות והשבטים שנאבקו זה בזה הפכו לאגרוף מאוחד אחד. אנשי אופקים הניפו דגלים עם חזרת חטופי בארי וניר עוז, ואזרחים התווכחו מי ישלם על המילואימניק בקופה.
אך הלכידות לא החזיקה מעמד זמן רב. משפחות חטופים הפכו למטרה להתקפות, כמו במקרה של אביה של התצפיתנית לירי אלבג שספג עלבונות בכיכר החטופים. הפגנות המשפחות הפכו לעניין פוליטי, ואפילו טקסי זיכרון של משפחות שכולות לא נותרו מחוץ למעגל השנאה.
רבים איבדו תקווה שהמצב יכול להשתפר, ובחרו לעזוב למקום "שבו לא צריכים להתאמץ כל כך על כל נשימה". אך דווקא בתוך החושך הזה, מילותיו של אבידע בכר, ששכל את בנו ואשתו בטבח בבארי, מהוות קרן אור של תקווה. "מזל שהטבח התרחש אצלי בבית," אמר, "כי אם היה מתרחש בגוש עציון הייתי מאשים את המתנחלים."
אמנם נראה שטרם למדנו את הלקח, אבל בזכות אנשים כמו בכר, יש תקווה שנוכל לתקן ולשנות לעתיד טוב יותר.
לעוד כתבות בפרויקט לחצו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו