להפסיד בשביל לנצח, ולהפך

הטקסט שפל-הרוח ביותר שתוכלו לקרוא בזמן הקרוב, ושלמען האמת חבל להשחית עליו זמן מיותר, הוא המאמר שבו מתרפסים כמה אנשי רוח ישראלים בפני אצולת קוראי ה"ניו יורק טיימס".

הכוונה למאמר שעליו חתומים כל הטיפוסים הצפויים, כמו הסופר דויד גרוסמן, עו"ד טליה ששון, הכימאי זוכה פרס נובל אהרן צ'חנובר, וכמו מסטיק נצחי שנדבק לסוליית הנעל - גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. מה הם רוצים? שכל מי שרק יכול באליטה האמריקנית יתרום את חלקו לביטול הופעתו הצפויה של ראש ממשלת ישראל בבית הנבחרים בוושינגטון בחודש הבא.

נתניהו, למגינת ליבם, הוא לא רק ראש ממשלה, אלא הוא גם מוזמן לנאום בפני הקונגרס בפעם הרביעית. מדובר ברקורד היסטורי שדעתם בוודאי לא מסוגלת לסבול, ולמען האמת - גם האגו של חלקם לא יכול לשאת. אבל באקלים הנוכחי זה לא הסיפור. העניין המשמעותי הוא שדבריו, מסריו וטענותיו יובאו לדעת הקהל האמריקנית, ובעקיפין גם לזו הישראלית, מתוך ליבת הדמוקרטיה של ארה"ב וברגע משברי בתולדות ישראל - שהוא גם רגע משברי ביחסיה עם ארה"ב.

יום השיבוש המדיני

זו לא הפעם הראשונה שיריבי נתניהו עושים ככל יכולתם כדי לחבל בפעילותו המדינית. זמן קצר לפני 7 באוקטובר, בביקורו של נתניהו בארה"ב ערב נאומו בעצרת הכללית של האו"ם, פעילי מחאה ישראלים הרימו קמפיין שהפציר במנהיגי העולם להחרים את ראש ממשלתם.

אז הנה זה חוזר, כמו עוד דברים שההתנגדות לנתניהו הלבינה, הכשירה ונרמלה בשנים האחרונות: קריאות לסרבנות, חסימת צירים, ימי שיבוש, הבערת מדורות, פריצת מחסומים ליד מעון ראש הממשלה, הסתה ואלימות מילולית - ועכשיו גם חבלה ישירה בפעילות המדינית.

הטיעונים, אגב, משומשים כמו גרביים: אסור לתת לנתניהו לנאום כי הוא מאריך את המלחמה לצרכיו האישיים, מסרב לעסקה עם חמאס, לא זורם עם התכתיבים של ביידן ושל בלינקן, מחסל את הדמוקרטיה, מתעלל במפגינים... בטח שכחתי משהו נוסף; אבל בעיקר - בעיקר - כי הוא לא מייצג אותנו. כלומר אתכם. "הופעתו של נתניהו בוושינגטון לא תייצג את מדינת ישראל ואת אזרחיה", נכתב במאמר.

אכן, לפי רוב הסקרים - אבל לא כולם - התמיכה הציבורית בנתניהו בירידה. אבל הוא לא איבד אותה לגמרי. ולא צריך דוקטורט במדעי המדינה כדי לדעת שגם אם מעמדו הציבורי בשפל, הוא עדיין הגיע לראשות הממשלה בבחירות דמוקרטיות שבהן הגוש הפוליטי שהוביל זכה ברוב ברור ומוצק. האמת היא שגם עכשיו, כשהסקרים לא מחמיאים לו, מפלגתו מקבלת יותר מנדטים מזו של האיש שהרכיב כאן את ממשלת השינוי הקודמת. כך שמכל בחינה שהיא, נתניהו מייצג את אזרחי ישראל הרבה יותר מאשר כל אחד אחר בסביבה.

הוא בוודאי מייצג את אזרחי ישראל יותר מאשר אהוד ברק, שאותו הדמוקרטיה הישראלית גלגלה בבוז מכל המדרגות, ויותר מאשר כל חותמי המכתב האחרים שיודעים שאיש לא מינה, איש לא ביקש, איש לא בחר בהם להתבטא בשם כלל אזרחי ישראל. אני, למשל, יודע שלמרות חיבתי לספריו של דויד גרוסמן, ולמרות הערכתי להישגיו המדעיים של פרופ' צ'חנובר - לא אסכים בשום אופן שהם ידברו בשמי כל עוד לא בחרתי בהם לשם כך. למען האמת, אני מרגיש שכשהם מעיזים לדבר בשם אזרחי ישראל בפני דעת הקהל העולמית, הם מרמים לא רק את קוראיהם - אלא גם את עצמם.

לפחות בכל מה שקשור לעמדותיהם המדיניות, הם מייצגים נתח הולך ומצטמק בדעת הקהל הישראלית. אבל זה לא מפריע להם להתיימר לדבר בשם מדינת ישראל ואזרחיה, משום שהם מעולם לא התעניינו באמת בתוצאותיה של הדמוקרטיה הישראלית. כמה מהם באמת ובתמים חיים בתחושה שדעתם המלומדת שמודפסת מעל לדפי ה"ניו יורק טיימס" שווה יותר מפתקי הקלפי של בני ארצם.

הבוז שלהם לדמוקרטיה הישראלית אינו חדש. מה שכן חדש הוא רצונם הבלתי נשלט לראות את נתניהו נכשל. אם זה לא היה ברור עד עכשיו מהגלישה הקטלנית במדרון שהוביל ל־7 באוקטובר - אז הנה זה מסתכל לנו בלבן של העיניים: יש בתנועת ההתנגדות לנתניהו אגף חולני, שדחוף לו יותר לראות את נתניהו נכשל מאשר את ישראל מנצחת.  

יכול להיות שהם מ־פ־ח־דים?

זה אולי נשמע כמו האשמה חריפה במיוחד, אבל היא מקובלת עד מאוד ביחס לנתניהו עצמו. כי למען האמת, אם מותר ואף מקובל להאשים את נתניהו בהפקרת חטופים ביודעין ובשליחה מכוונת של חיילים אל מותם, רק כי הארכת המלחמה משרתת את שרידותו הפוליטית והאישית - אז מנגד, מותר גם לחשוד, לחשוד, שיש מי שמעדיפים לראות את ישראל עוצרת את המלחמה עכשיו, אפילו במחיר הפסד אסטרטגי לחמאס ולאיראן, מאשר לחזות בנתניהו מוביל את ישראל לניצחון.

עבורם, החלשת ישראל היא מחיר הגיוני לשלם בשביל סילוק נתניהו, והם חזרו על זה בקריאה למשיכת השקעות ולהכבדה כלכלית על אזרחי ישראל, בהובלת סרבנות שאיימה לפגוע בכשירות של צה"ל, ובפנייה לקהילה הבינלאומית לנדות את ישראל.

זו הסיבה לכך שעבור האגף החולה הזה, הופעה מוצלחת של נתניהו בקונגרס היא בגדר אסון. הוא לא רק יזכה לכבוד, הוא לא רק יציג בכישוריו הרטוריים את העמדה הישראלית - הוא גם עלול לשכנע בצדקתו. גרוע מכך: הם מבועתים מהאפשרות שנתניהו ישכנע שישראל - עם כל אלימות המתנחלים, העליונות היהודית ופשעי הנישול והמלחמה שחלקם עשו קריירה מלייחס לה - היא לא הצד הרע בסיפור הזה. והכי נורא: נתניהו עלול להרוויח מזה מחיאות כפיים בעמידה. לאן יוליכו את החרפה?