זה מרגש מאוד מצידם של מספידי דוד לוי, בעיקר מכיוון השמאל הבורגני, להכות על חטא. פתאום כולם מודים שזה לא היה יפה להריץ עליו בדיחות, ושזה לא היה תקין פוליטית לקרוא אותן בקביעות בעיתונים רציניים ולצחוק מהן בקול רם בין חברים. בדיעבד, מסכימים הכל, הוא לא היה עד כדי כך נורא. להפך: הוא היה ג'נטלמן. אלגנטי. מדבר יפה. והם מסתכלים על הנוף האנושי כיום וסופקים כפיים ונאנחים זה באוזני זה: "איפה ישנם עוד אנשים כמוהו".
כמה זיוף יש בגעגוע הזה, אבל ההתנצלות במקומה: אלה לא היו בדיחות אישיות, כי אם מכלילות. משום שלא דוד לוי האיש טוגן בהן, אלא הציבור ששלח אותו. דוד לוי היה למעין הרשל'ה מרוקאי, דמות שחוזרת באינספור בדיחות בהקשרים שונים, ומה שמשותף לכולן הוא העילגות והמצח הנמוך. מה שהודגש בכולן הם "פערי תרבות".
הנגטיב של הממלכתיות
המתח הקומי התבסס על נוכחותו הגמלונית של איש פשוט וצר אופקים, כביכול, בסיטואציות שגדולות על מידותיו. בכנסת, בטלוויזיה, בטיסה, במלון, בין שועי עולם, בוושינגטון די.סי. המסר המשותף לכולן: איך הוא התגלגל לפה. הוא לא שייך. בפולקלור הישראלי - ויש לדייק, בפולקלור של ישראל הראשונה - דוד לוי היה האיכר שקפץ לגדולה. או כמו ששרו פעם, איך קרה שהפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן.
אז אפשר להוציא את הבן אדם מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהבן אדם. וככל שתוסיפו עליו חליפה ויומרה לדבר יפה - זה רק יחמיר את המצב. זה פשוט לא הולך יחד, המרוקאיות המודגשת, המזרחיות הבוטה - עם הפוליטיקה הגבוהה, עם הדיפלומטיה המערבית.
אבל הבדיחות הגזעניות הן לא כל הסיפור. הן איומות ואלימות, אבל הן רק מסך עשן. מה שרבץ מתחתן וליווה את דוד לוי לאורך כל הקריירה, הוא הדה־לגיטימציה למניעיו הפוליטיים. דוד לוי הוצג תמיד כפוליטיקאי שהרגשות מובילים אותו. שני רגשות עיקריים: הכבוד והעלבון. הוא היה נער הפוסטר של הפוליטיקה האמוציונלית. כמעט אף פעם לא הוצגו עקרונותיו, השקפותיו, הישגיו, אילוציו ונאמנותו לבוחריו כחלק ממערך השיקולים שלו. רק שמירה על כבוד, רק תגובה לעלבון.
למקרא הזיכרונות וההספדים שמילאו את השיח בימים האחרונים, נשאלת השאלה אם יש מישהו במורשת של הפוליטיקה הישראלית שאין לו סיפור על איך שלחו אותו פעם לדבר על ליבו של לוי, לרצות אותו, לשכנע אותו, לנסות להזיז אותו. שום דבר לא עבד, הם יספרו לכם, הוא היה עקשן. התבצר בעלבונו. עמד על כבודו. זה כמובן הועמד תמיד בניגוד לשיקולים הממלכתיים והרציונליים. יש את הפוליטיקה של השכל והאינטרס הציבורי - ויש את הפוליטיקה מהבטן של דוד לוי.
בעצם דוד לוי היה בתפקיד הנגטיב, אם לשאול ביטוי מספרו של איתן כהן - "הנגטיב של האשכנזים". תפקידו היה לסמן את האחרות המוחלטת; את כל מה שהוא לא. הוא מעולם לא נמדד או הוערך בזכות מה שהיה בפועל, אלא בהנגדה למה שהוא לא היה. לא ממלכתי, לא מהחומר הנכון, לא מתאים, לא רציונלי. לא היה מעולם עניין בדוד לוי האמיתי, אלא בדוד לוי כקולב לתלות בו את הדעות הקדומות, את הבוז, את אי־הנחת מכך שהנתעבים פלשו להיכל וחיללו את תומו.
והנה מגיעים ההספדים, ומה לעשות שרבים מהם מוסיפים חטא על פשע הבדיחות. כמעט כולם עוסקים לא בדוד לוי עצמו, אלא במי שהוא לא. למשל - הוא לא בנימין נתניהו. כמה חבל שלא ניצח אותו אז. איך פספסנו. מה היה קורה אילו. מדברים טובות על לוי - כדי לומר רעות על נתניהו. ולמשל - הוא לא דודי אמסלם. תראו את הליכודניקים המזרחים של היום - ותשוו לדוד לוי. משבחים את נימוסיו, הליכותיו, סגנונו - כדי לסלוד מחבורת הנתעבים, הלוא הם כל האמסלמים, הביטנים, הרגבים והקרעים. למה הם מושאי ההשוואה? למה אליהם משווים אותו? אתם מבינים לבד.
מכבסת העלבונות
שוב הוא בתפקיד הקולב, זה שתולים עליו את הסלידה מהאחרים. שוב הוא לא מוזכר בזכות מי שהיה, אלא בגלל מי שהוא לא. ושוב מסמנים דרכו, הפעם על דרך השלילה, את כל הסטריאוטיפים, ההכללות, הבוז כלפי מזרחים בפוליטיקה. כמה דמיון יש בין מה שיוחס לו לבין מה שמיוחס להם: גסות רוח, עילגות, בורות, דרבוקאות, נחיתות תרבותית. וגם פוליטיקה של רגשות, כולל עכשיו: נקמנות, כבוד, נאמנות לכת, עבודת אלילים, סגידה עיוורת, ותביעת העלבון ההיסטורי.
למה הם עדיין מצביעים ליכוד? כי הם נוקמים במפא"י. זו תמיד פוליטיקה נגטיבית שמסבירה את ההתנהגות הפוליטית של המזרחים, ולעולם לא מניעים אידיאולוגיים, השקפת עולם, ותמיכה בשיטה הפוליטית שהעניקה להם.
זה עוול כפול. בראש ובראשונה, כי פעם דרך הבדיחות, והיום דרך ההספדים, מכבסים על גבו של דוד לוי גזענות פוליטית. אבל מעבר לכך, זה מלמד עד כמה הוא עצמו נותר שקוף בעיני יריביו שהפכו לפתע למוקירי זכרו. יש להם מעט מאוד לומר על תפיסותיו, על השקפותיו, על הישגיו. הוא קנה את עולמו כשהפך ליריבו המר של נתניהו, ועוד יותר כאשר עזב את הליכוד.
גם הטור הזה חוטא בזה. במקום להתייחס לדוד לוי, למורשתו, הוא מתמקד במה שהוא מסמל. ואפילו גרוע מכך: במה שהוא מסמל עבור יריבי המחנה הפוליטי שלו, ולא במה שהוא מסמל עבור תומכיו הרבים והאנשים שהוא העניק להם את הקול והמקום בממלכתיות הישראלית. אבל הטור הזה יודע שקיומו לא היה מתאפשר אלמלא עברו רבים כבר לפניו בדרך שחלוץ אחד סלל מעמק בית שאן להרי ירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו