מה מאפשר את גלנט? הנה השאלה. לעיתים נראה שהתוכן לא משמעותי פה, אלא הפוזיציה. להכניס לנתניהו, זה שם המשחק. יש מי שנורא רוצים לראות כאן עימות אידיאולוגי בין מחנה "משיחי" ו"קיצוני" לבין מחנה "רציונלי" ו"אחראי". אבל איזה עימות יכול להיות בין מי שבמשך שנים משמיעים עמדה עקבית ומנומקת נגד הקונספציות של מערכת הביטחון, לבין מי שבורחים כמו מאש מהצורך להתחייב על עמדה מדינית מובהקת ולנמק אותה.
נתניהו, גלנט וגנץ בהצהרה משותפת: ״אנחנו מרכינים ראש לזכר נופלינו, ועם זאת איננו לרגע מפסיקים לחתור להשגת הניצחון המוחלט״ // עומר מירון/לע״מ
מה משותף לקבוצת ה"רציונלים"? נכון, הם נציגיה של מערכת הביטחון בתוך הקואליציה. וזה גם מה שמאפשר את מופע היוהרה של שר הביטחון. הוא לא מדבר שם בשם עצמו - ולמען האמת, בדיוק כמו גנץ ואיזנקוט - הוא מעולם לא הציג חזון אישי בשום תחום. למעט, בעברו הרחוק, נטייה מסוימת לימין. הימים האלה עברו: גלנט הוא עכשיו בצד של הטובים. של החבר'ה הטובים. החבר'ה של מערכת הביטחון. ולכן מותר לו לפתוח חזית מול ראש ממשלה ברגע של משבר לאומי. בפעם השנייה.
הגירוש מן האולימפוס
רוב מי שטוחנים לעייפה את ההשוואה בין מלחמת יום כיפור ל־7 באוקטובר, מתמקדים - מעבר לדמיון בין המחדלים המודיעיניים - בהשלכות המלחמה. התקווה הלא־סמויה היא לוועדת חקירה או לכל מהלך אחר, שיזמן לנתניהו את הגורל שציפה לגולדה. הביתה. אלא שאת התמורה התרבותית החשובה ביותר שחלה בעקבות מלחמת יום כיפור - הם שוכחים. הכוונה לקריסת מעמדם הציבורי של הגנרלים.
מחדל 73' סימן את תום עידן הסגידה לאלופי צה"ל. עד אז, וביתר שאת אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, עוטי הדרגות היו גיבורי התרבות הנוצצים של ישראל. תמונותיהם כיכבו באלבומי ניצחון ונתלו כפוסטרים בבתי עסק ובמוסדות חינוך. הם היו הידוענים, הסלבס של תקופתם. עיתונאים, כוכבי תרבות, אנשי עסקים - ביקשו את קרבתם. האליטות התקשורתיות, התרבותיות, הפוליטיות - הסתופפו בחברתם בכל הזדמנות. והחשוב מכל: איש לא העז לערער על עמדתם בסוגיות של ביטחון, צבא ואסטרטגיה. כמעט לא התקיים שיח ציבורי ביקורתי, שהטיל ספק בהנחות היסוד, בסמכותם המקצועית ובכישוריהם של בכירי המערכת.
מלחמת יום כיפור הוכיחה שהם לא מושלמים. האלילים הכזיבו. לא היה אפשר לסמוך עליהם עוד בעיניים עצומות. זה העשור שבו הופקע השיח הביטחוני משליטתם ועבר דמוקרטיזציה: לא רק שאפשר היה לבקר, לפקפק, לכפור בסמכות - אפשר היה גם להפגין, לדרוש חקירות, למחות, לתבוע מדיניות, להתפלמס בעיתון, להתווכח על סוגיות שעד אז, אם לנסח זאת מעט בגסות, לא היו מעניינו של הציבור.
ברור, גם אחרי טראומת 73' הם זכו להוקרה ציבורית על תרומתם ועל ניסיונם, וגם מעמדו של הצבא כגוף ציבורי נותר איתן. אבל ישראל שוב לא היתה "אומת הגנרלים". אלילי הצבא גורשו מן האולימפוס. 50 שנה חלפו, והנה מתברר שאט־אט, מבלי משים, הם טיפסו אליו בחזרה. לא בצורת גיבורי תרבות, אלא בפורמט חדש של מורי דרך רעיוניים, שומרי הסף של האומה ואינטלקטואלים ציבוריים שכדאי, רצוי, מומלץ ואף חובה להאזין לדעותיהם בכל תחום שמסעיר את החברה.
בלי ששמנו לב, אלה הם גנרלים לשעבר שהפכו להיות הרוק־סטארס של הפגנות ועצרות מחאה. בלי שהבנו מאיפה זה מגיע, כל פעם שאחד מהם מתראיין - והם מתראיינים בלי סוף - זה מוגש לנו באריזה דרמטית, עם קדימונים על "שובר שתיקה" או "מתיישב לדבר", ולא משנה כמה שבלוני, צפוי, לעוס ובנאלי יהיה התוכן שיוציא מפיו - זה תמיד ישווק כמו אירוע לאומי בקנה מידה תנ"כי.
לכל הדבר הזה, כמובן, יש גם פונקציה פוליטית. כי אלה הם הגנרלים שהפכו למושאי התשוקה של בעלי דעה ופעילים פוליטיים: הם מתחננים שאיזנקוט "ייקח פיקוד", מתפללים שיאיר גולן "יביא את המהפך", חולמים שבני גנץ "יעשה את המפץ", ועכשיו גם מעריצים את גלנט על ה"אומץ" להגיד משהו נגד נתניהו ולהפוך לגיבור מעמד האולפנים והבית הלבן.
וזה כמעט לא משנה כמה מסכסך ומסוכן מה שהם אומרים - כמו קריאות נפשעות למרד, לסרבנות ולמרי אזרחי, שפירקו את המרקם החברתי בישראל ובעטו בבטן הרכה של צבא העם - הם עדיין יוזמנו לאולפנים כנכבדי האומה. וזה לא משנה כמה פעמים הם נופלים על האף עם התחזיות, ההערכות, הניתוחים והפרשנויות שלהם - מההבטחה שההתנתקות תביא ביטחון, ועד האמונה שנסיגות, צבא קטן וחכם ויתרון טכנולוגי הם המפתח להרתעה שלנו - עדיין יבקשו את דעתם.
זה לא משנה כמה מסיתים, מתלהמים וגסי שפה הם, כמו יאיר גולן שכינה לאחרונה את ערוץ 14 "סכין בגב האומה". זה לא משנה כמה פשיסטים, קונספירטיביים ובורים הם נשמעים, כמו אלוף גד שמני שקרא לאחרונה להפעיל את השב"כ נגד מכון המחקר קהלת. עדיין יחזיקו מהם כמי שגאולתה הרוחנית והמוסרית של האומה מונחת בכף ידם.
חזרנו לעידן הסגידה
אנו בעיצומה של רגרסיה תרבותית מבהילה: חזרנו לעידן הערצת הגנרלים של ערב מלחמת יום כיפור. ואולי אפילו גרוע מכך: דור 73' השכיל לפחות לבעוט באלילים שהכזיבו. הדור שלנו, שחווה על בשרו את קריסתן המכאיבה כל כך של כל הקונספציות שהצמרת הביטחונית טיפחה בשקידה - כורע על ברכיו ומתחנן לעוד.
זה מה שמאפשר את מופע היוהרה של גלנט. כי באומה שלא סוגדת לגנרלים (בעיקר כשהם "תוקעים" לנתניהו) היו אומרים לו: אדוני, הבנו מה לא. עכשיו תפרט מה כן - ואם אפשר, תעשה את זה מול הלוחמים שלך, ולא מתחת לסינר של התקשורת, הבית הלבן והחבר'ה שלך מאוהל המטכ"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו