חייבים לנצח למרות הנדסת התודעה

הנדסת התודעה שהביאה אותנו ל־7 באוקטובר שוב איתנו. עכשיו מנסים לשווק לנו שינוי בעלילת הניצחון במלחמה, ורק מחפשים איך לשווק את הגלולה המרה מבלי להטריף את רוב הציבור. מהקבינט המצומצם מודלפות ידיעות על מעבר קרוב ל"שלב השלישי" במלחמה, שהוא שם קוד לעצירה מבלי שהשלמנו את המשימה לריסוק חמאס.

בד בבד מודלפים בלוני ניסוי על יוזמות ישראליות־אמריקניות לעסקת חטופים, שיכללו נסיגה מ"שטחים מסוימים" והפסקת הלחימה כשתוקם "ממשלת טכנוקרטים" בעזה. אנחנו נחשפים להמלצות לאמץ "רכיבים" מהיוזמה המצרית, בעוד פרשנים, קצינים במיל' ופוליטיקאים בפועל מטפטפים את שיקוי הכניעה שלפיו לא באמת ניתן לחסל את חמאס, ובכלל, זה לא הכרחי. הזמירות כה מוכרות ולא חביבות, והכל כיסוי למורך ולחולשה שבקבינט המלחמה ובאליטות, שהביאו את האסון.

תמונות הנופלים שנערמות מדי יום וחוסר האמון בהנהגה מוסיפים לתחושת המועקה, שמצידה מתווספת לקשיים האמיתיים של מצב המלחמה. לכן חייבים להזכיר לעצמנו בקול גדול - אנחנו חייבים לנצח. לא תמונת ניצחון, לא נרטיב, לא הישג חלקי שיאפשר לאויב לשרוד ולהתאושש. אין לנו ברירה חוץ מללכת עד הסוף. בדיוק כפי שבעלות הברית ניצחו את גרמניה הנאצית - באופן חד ומוחלט.

כדי לקבל פרופורציות למצבנו, כדאי להיזכר מה היה מצב היישוב בארץ כשהחלה מלחמת העצמאות, בסוף 1947. 600 אלף איש מול מיליונים, מצוקה חמורה של נשק, תחמושת וכוחות מאומנים. ניצחון מול חמישה צבאות שאיימו לזרוק אותנו לים נראה כדמיון פרוע, אבל לאחר יותר משנת לחימה התהפכה הקערה - ריסקנו את האויב ובנינו מציאות חדשה.

דור וחצי אחר כך, מיוני 1982, ביליתי בלבנון כשנה וחצי. כקצין צעיר לקחתי חלק בשינוי מציאות שהשיג את מטרות המלחמה ההיא במלואן - גירשנו את ערפאת ואת אש"ף מלבנון. רק אחר כך שמטנו את ההישגים הגדולים בגלל חולשה פנימית שפקדה אותנו, מאז ועד 7 באוקטובר. לכן, למרות הקשיים, האתגר שלנו היום פשוט בהרבה מזה של תש"ח. אתגר הניצחון בהחלט אפשרי, אך הוא מחייב להשתחרר מכבלים שהנחנו על עצמנו במו ידינו. לכייל מחדש את התודעה, כפי שכבר קרה לחלק גדול מהציבור, אבל לא בהכרח לקבינט המלחמה ולחלק ממעצבי התודעה. ניצחון מחייב להדוף לחצים מבחוץ ולעצב את גורלנו במו ידינו, מבלי למצמץ.

קודם כל, נדרש לשנות את תפיסת המערכה בדרום ולקדם את השבירה המהירה של מפרקת חמאס. זה הכרחי לחנוק את כוחותיו מכל הכיוונים, במיוחד מדרום - מאזור רפיח, תוך השתלטות קריטית על קו הגבול עם מצרים - מה שמכונה ציר פילדלפי. רצועה שבה נשלוט לעד ברוחב קילומטרים לאורך הגבול המצרי, היא גם המפתח לביטחון בעתיד. וכן, חובה לנתק את כל צינורות החמצן של האויב, ולוודא שדלק ואספקה לא מגיעים לחייליו. ומי שדואג לאוכלוסייה האזרחית - מוזמן להתחיל לקלוט אותה בשטחו. הגיע הזמן שנקדם את "יציאת עזה 2024" כחלק מפרויקט הניצחון.

אין ספק שהמהלכים האלו יגרמו למחאות בוושינגטון, ואולי אפילו לסנקציות אמריקניות, כמו במלחמת לבנון הראשונה. המצרים בוודאי יאיימו, וימשיכו להמחיש עד כמה ההסכם שנחתם איתם לא מבסס שלום אמיתי. אבל אסור להירתע. כמו במלחמת העצמאות, כמו בלבנון הראשונה, כשהדפנו לחצים ואיומים, גם מצד וושינגטון - ניצחנו.

לא לשגות באשליות: את מחיר הטעויות של 30 השנים האחרונות ייקח זמן לתקן. תהליך טיהור עזה מאוקיינוס הטרור שאפשרנו ליצור שם יהיה ארוך. אבל הוא אפשרי והכרחי, אם יש לנו כוונה להמשיך לחיות כאן.

אותו הדבר לגבי צפון הארץ. המתחולל בגבול עם לבנון מאז השבת השחורה הוא כתם אפל על ההיסטוריה הציונית. גם מול חיזבאללה נפלנו למלכודת הסיפור הכוזב שסיפרנו לעצמנו, מאז הבריחה מלבנון בשנת 2000 בהובלת אהוד ברק, ומאז המלחמה הכושלת שהוביל אהוד אולמרט ב־2006. על טעויות והונאה עצמית משלמים - יעידו על כך תושבי מטולה, מרגליות ומנרה שנעקרו מבתיהם. עכשיו הגיע הזמן לתקן, וגם שם אין לנו ברירה אלא לנצח - להכות בחיזבאללה ולשנות את המציאות מהיסוד.

מנהיגות אלטרנטיבית

הגמגומים בהובלת המערכה לניצחון מוחלט נובעים מחולשת ההנהגה כולה, מנתניהו ועד גנץ. אבל החדשות הטובות הן שקמה לנו מנהיגות אלטרנטיבית, שפורצת תלמים ומתווה את הדרך. מנהיגות בעלת עוצמה אדירה, שמעוררת השראה, שסוחפת רבים ושקובעת למעשה את הטון בציבור. למנהיגות ולמנהיגים הללו אנחנו נחשפים מדי יום, למרבה הצער.

קודם כל, אימהות ואבות שכולים. משרית זוסמן ועד לאיריס חיים, אימותיהם של בן ויותם ז"ל; מאבי טרמין, אביו של שי, ועד לרותי גרינגליק, אמו של שאול שנפל בעזה. שוב ושוב מתגלים מורי דרך חדשים כאלו, שצמחו מתוך האסון והמצוקה האישיים. הכוח שלהם, המסר החד לא להירתע ולהמשיך הלאה, מאירים את הדרך לאומה כולה. הם נותנים דוגמה ומחזקים את החברה. בהיעדר מנהיגות סוחפת אחרת, אנחנו מחדשים כוח ומקבלים נתיב דווקא מבני המשפחות השכולות.

יחד איתם מובילים ומנהיגים גם החיילים והמפקדים, שנמצאים בלב הסכנה ומקרינים את עוצמתם אחורה לעורף. צוואות מצמררות שהנופלים הותירו בכתב ממחישות את השלמות וההכרה שקיננו בהם, ואת המסר לא להירתע מניצחון בגלל המחיר הכבד. אותו מסר מגיע מכל מי שמתראיין מתוככי עזה, חיילים סדירים ומילואימניקים כאחד. כולם דוחקים בנו ובהנהגה - אנחנו חזקים, רק לא להפסיק, חייבים לנצח.

גילויי הרוח והמנהיגות האלו הם מה שהיה חסר לנו עשרות שנים. זו אנרגיה אדירה שהיתה טמונה עמוק בפנים, כמו לבה רוחשת שחבויה במעבה האדמה ושלא בקעה אל פני השטח. ובהיעדר הנוכחות העוצמתית שלה השתלטו קולות אחרים, קולות של שעת קטנות, של שועלים קטנים המכרסמים בכרמים. קולות שטענו כי הציונות מתה, או ששינתה פניה. וכך לא הערכנו מספיק את עצמנו, את התבונה של העם שמתגלה מקצה לקצה, את העוז והתבונה של הדור הצעיר הנוכחי - דור הלוחמים.

ומול שתיקת העם הובלנו במסלול של חולשה, כשלנו ללא מנהיגות פוליטית, צבאית ותרבותית בעלת השראה וכוח להוביל. כל אירועי 30 השנים האחרונות הם תוצאה של אותו כשל. הסיבה להסכמי אוסלו, להתנתקות, לעסקת שליט ודומותיה, לקונספציית הדולרים הקטארית, לצד קידוש הגדר וההגנה במקום העברת המלחמה לשטח האויב. כדי לכסות על כך המצאנו תיאוריות מפולפלות ותמונות מציאות מזויפות.

המנהיגות האלטרנטיבית הנוכחית אמנם מאירה את הדרך, אבל היא לא תחליף למנהיגות לאומית, שצריך לקוות שתצמח מתוך החשיכה. אבל יש במנהיגות הזו כדי למנוע ממי שמוביל אותנו לחזור ולמעוד, כי עכשיו חייבים לנצח.