יורשי המכבים ומקדשי המשתמטים

הרבה השוואות נערכו בשבוע האחרון, שבוע החנוכה, בין המאבק של צה"ל והמדינה היום לבין גבורת המכבים ומורשתם. ואכן, בתוך החושך הכבד בוהק אור ההכרה בכך שהחיילים ורוב חלקי החברה הישראלית ראויים לשאת בגאון את הלפיד החשמונאי - נפילים צאצאי נפילים. 

שנים ארוכות טענו שמשהו פגום בדרך ההתנהלות או בחינוך שלנו, שהדור הצעיר מקדש את עצמו ולכן אין סיכוי שיירתם למשימות לאומיות. ובכן, כל האזהרות התבדו, שלא לומר התנפצו לרסיסים. המציאות מייצרת יום־יום "קלישאות הרואיות" שהן לא מיתוסים אלא החיים עצמם - גדלות שגדולה מהחיים. דור של ענקים התעורר פה, מתוך האפלה והרבה שנות הססנות לאומית. דווקא ההלם וההפתעה של 7 באוקטובר חשפו צדדים פנטסטיים בכל כך הרבה חיילים ומפקדים, באזרחים שנזעקו להגן על הבית במילואים, בנשים ובהורים שנותרו לשאת במעמסת אדירים. שלא לדבר על אוגדות המתנדבים שרק מחפשות כיצד אפשר לתרום.

הנאומים הסוחפים של מפקדי צה"ל, שמובילים את החיילים ואת עצמם לקרב, מהדהדים את ספר המכבים ואת יתר אתוסי הגבורה של העם. ממפקדי האוגדות ועד מפקדי הפלוגות, ביניהם הנאומים המתועדים של תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13 בגולני שנפל השבוע. האמונה בצדקת הדרך, תחושת השליחות, הנכונות הברורה להיות מגש הכסף של המשך הקיום והשגשוג של כולנו. כולם מונעים מאמונה בנצח ישראל משותף, בלי או עם שמירת תורה ומצוות. רואים את עצמם כממשיכי הדרך של יהודה המכבי, להבטחת העצמאות והקיום היהודי בארץ ישראל.

ומעל הכל בולט הכוח של מי שנותרו לשאת את השכול. המסרים החד־משמעיים של רבים מההורים, הרעיות והאחים על הקבר הפתוח. כך, הנאום של שרית זוסמן על קבר בנה, בן, ייכנס לפנתיאון הלאומי שלנו, לא פחות מהקריאה של מתתיהו במודיעין והאמירה של טרומפלדור בתל חי: "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב, אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת, אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו – שהם שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה".

גם האמירה של ארז ברקוביץ' מייד כשהתבשר על מות אחיו אייל בעזה לקוחה מהאולימפוס היהודי. "זה לא הזמן להתאבל, זה הזמן לנצח, דיברתי עם ההורים שלי, ומה שהוא הכי היה רוצה זה שנעשה זאת עם חיוך. הכי קל להתאבל עכשיו, אבל זה הזמן לנצח", אמר - והמשיך במשא האלונקות עם חייליו.

כמה סמלי, כמעט "קלישאתי", שאייל ברקוביץ', "מתנחל" מסוסיה, נפל יחד עם חברו הטוב גל איזנקוט, הבן של גדי איזנקוט, שנטוע בעולמות אחרים. במותם הבהירו לנו עד כמה הם ואנחנו חולקים בדיוק אותה דרך ואותה הכרה. הם, כמו החברה הישראלית המשרתת כולה.

כל כך ברור שלמרות המחלוקות והוויכוחים המרים אנחנו בכל זאת עושים משהו נכון. נקודות הכובד של המשרתים והמקריבים בהחלט השתנו בדור האחרון, והם בוודאי ישתנו שוב בעקבות האירועים המכוננים הנוכחיים, אבל החברה הישראלית חדורת עוצמה שאין חזקה ממנה. אמנם, בניגוד לתקופת המכבים, החוסן וההובלה מגיעים מהציבור הרחב ולא מההנהגה הלאומית, שמגלה מורך ואיוולת ב־30 השנים האחרונות. אבל גם כך זו סיבה טובה לעידוד ולתקווה בימים הקשים שעוברים עלינו.

בירושלים החרדית הכל כרגיל

מספר ההרוגים שסופגת ירושלים הוא בלתי נתפס. בדרכי מהבית בעין כרם אני עובר בהר הרצל. ליד בית העלמין הצבאי בהר שוררת כמעט שגרת הזדחלות בפקקים, שנגרמים ממצעד הלוויות הבלתי פוסק. חיילים ירושלמים ומהסביבה, בני יישובי יו"ש, נטמנים באדמה. מבלי לגרוע מהכבוד של כמה יישובים בולטים נוספים, הירושלמים הגיבורים משלמים מחיר כבד מאוד.

רק שבירושלים זועקת במיוחד העובדה שרק חלק מתושבי העיר סופגים את המכה - רק הדתיים הלאומיים והחילונים. בירושלים החרדית, לעומת זאת, העניינים כרגיל. למעט חריגים, השינה לא נודדת מדאגה לילדים או לבעל שבחזית, בוודאי לא קוברים את מי שנפלו בקרב. השבוע עסקו שם בענייני חנוכה, מתיימרים לשמש כצאצאי המכבים וממשיכי דרכם. רק שלא מובן איך האנשים הטובים הרבים שמרכיבים את החברה החרדית אינם מבינים את האבסורד, את היומרה הריקה. אחיהם יוצאים למלחמה, עוצרים את חייהם, מקריבים הכל, והם בשלהם – משתמטים מהמאבק על גורלנו. זו הרי אנטיתזה לרוח המכבים ולאתוס היהודי כולו.

כך, לצד הר הרצל מודגשת בימים הללו המציאות הבלתי נסבלת שנוצרה בעיר הבירה ובמדינה כולה. בעוד יתר חלקי החברה היהודית התאחדו ומתחרים מי ייתן יותר מעצמו, יוותר על נוחותו, שלא לדבר על בריאותו וחייו - הם בשלהם.

מקומם במיוחד הוא מסע יחסי הציבור שמתיימר להציג שינוי שחל בחברה הזו, כאילו החל תהליך של גיוס לצה"ל. רק שמדובר בקומץ מבוגרים, ביניהם בני ודוברי שרים חרדים, שזכו בגיל מאוחר לטירונות סמלית ושירות קלוש בעורף. ההצגה של אלו כמבשרי התמורה בחברה כולה היא לא פחות מחוצפה. הרוב המוחלט של בני ה־18 החרדים לא איתנו - לא משתתף ובטח שלא מקריב, ולא יעזרו תעלולי יחצנות כדי לכסות על כך.

כפי שהתברר לכל מאז השבת השחורה, לצה"ל חסרות אוגדות של לוחמים. את הטנקים, התומ"תים והנגמ"שים ניתן יהיה לממן ולבנות, אבל צריך יהיה לאייש אותם בלוחמים. לוחמים שרבים מהם אינם מתגייסים, במצוות המורים והעסקנים שלהם. "ממיתים עצמם באוהלה של תורה" בצורה מרגיזה במיוחד, בעיקר נוכח מספר צאצאי המכבים חובשי הכיפות שהמיתו את עצמם באמת בחודשיים האחרונים.

עוול לסרוגים

עוול גדול גורם בצלאל סמוטריץ' למצביעיו הנפלאים, כשהוא קושר את גורל תקציב המדינה להמשך הדרישה המחוצפת של עסקני החרדים לעוד תקציבים. שר האוצר, יחד עם ראש הממשלה, מנסה לשמר את הקואליציה בכל מחיר, באמצעות שלמונים. חוצפת הח"כים החרדים לנוכח הצרכים האדירים של המלחמה, המשק והשיקום עומדת בפני עצמה. אבל סמוטריץ' לא רק שמשתף פעולה, אלא גם משחיר את המחנה שלו עצמו.   

קורבן מובהק לכך היא דווקא חברת מפלגתו, אורית סטרוק, שהפכה לשק חבטות לאומי, אף שרוב התקציב המיועד למשרד שלה חשוב מאין כמותו. ממימון החטיבה להתיישבות שבונה ומשקמת בכל הארץ, דרך מרכיבי ביטחון בהתיישבות הצעירה ביו"ש, וכמובן ההגנה על שטחי C מפני השתלטות האויב הפלשתיני. שלא לדבר על כך שלסטרוק עצמה יש ארבעה בנים וארבעה חתנים במדים, בימים האלו ממש. אולי כשראש המפלגה שמתיימרת לייצג את הציונות הדתית יתחיל לעשות זאת באמת, לצד ייצוג יתר הציבור המשרת והתורם, ייעצר גם מסע הדיבה נגד שרת ההתיישבות ממפלגתו.