חם יולי־אוגוסט השנה כבד מאוד, ולא רק במישור האקלימי. אמנם הכנסת בפגרה, הישראלים מג'נגלים בין החופשות לעבודה, וגם בקפלן נרשמה ירידה במספר המפגינים, אך השלווה היחסית היא אשליה אופטית, פטה מורגנה בחסות השמש המזרח־תיכונית. בפועל, הכוורת הפוליטית רוחשת. הזמן לליקוק הפצעים מאז הקמת הממשלה בתחילת השנה מוגבל, התזוזות עקביות, והשדה מתעצב לקראת התחדשות הקרבות, שעשויים להתחיל עוד הרבה לפני מושב החורף.
השיח הקואליציוני נסב סביב תיאוריות, מסרים ותדרוכים המזהירים כי אם לא יסתובב הגה הספינה, הממשלה מתמודדת עם סכנת הידרדרות כוללת, שעלולה להסתיים ביציאה לבחירות חדשות. יש היגיון מאחורי הטענה הזו. גם בליכוד וגם ביחסים עם השותפות יש מחלוקת בנוגע לאגרסיביות שבה ראוי להוביל את הרפורמה המשפטית. הוויכוחים הללו לא מסייעים לחיזוק יסודות הקואליציה, שעד כה היו ממושמעים. גם נפיצות "חוק הגיוס" והתסכול החרדי מעיכובו לא מוסיפים נחת לקברניטים.
הפגנה מול ביתו של לפיד
ברוב חלקי הקואליציה מתייחסים אל החשש כוויכוח בריא, שלא מהווה איום. מה גם שהסקרים הלא מחמיאים לא מתמרצים את בן גביר וסמוטריץ' לצאת לבחירות. באשר למורדים האפשריים בליכוד, הם מפזרים רמזים רק בסוגיה המשפטית, ולא בנוגע להרכב הממשלה. ולבסוף, האלטרנטיבה של ש"ס ויהדות התורה לא מסתמנת כמבטיחה. כך שמדובר בצפירת הרגעה: הממשלה לא בדרך ליפול, גוש הימין לא נשבר ואין גם שינוי בהרכבו.
השד יצא מהבקבוק
עם זאת, בקואליציה יש קונצנזוס בנוגע לאופן הרשלני שבו נקראה המפה לפני קידום הרפורמה ובמהלכה. השדים שיצאו מהבקבוק והפחדים הקמאיים שהתעוררו בקרב ישראלים רבים לא הוערכו באופן הנכון.
בצדק או שלא, תודות להנדסת תודעה או כנגזרת של עמדות פוליטיות מתנשאות, בישראל מסתובבים אזרחים רבים החשים פחד אמיתי מהבאות, שמאמינים בכל ליבם כי עומדת ליפול על ישראל אפלה נוסח איראן. הם מטולטלים מכך שמדינת הלכה בפתח, שזכויות נשים, להט"בים ואחרים עומדות להישלל באופן סיטוני. שישראל הליברלית, הפתוחה והחופשית רחוקה מרחק קצר ביותר מחורבן.
זהו רגש אותנטי, גם אם מוטעה. המשימה הראשונה של הקואליציה היא הרגעת הרוחות והבהרת המובן מאליו, במילים ובמעשה, שמדובר בפחדי שווא. אם עומדת סכנה אמיתית לממשלת הימין, מקורה הוא בהצעות חוק מיותרות ומופרכות, בהתבטאויות מוקצנות ומבטלות ובהתנהלות אטומה.
הדרך הקלה להרגיע את החרדה תהיה להגיע להסכמות בנושא המשפטי ולקבוע מנגנוני הגנה בחקיקה. כלפי חוץ שורר נתק, אך בחדרים הסגורים יודעים לדבר ולחלוק הבנות משותפות. הבעיה מתחילה כשדלת החדר נפתחת. נכון לעכשיו, חרף הושטת היד מהקואליציה וסיכומים שכבר הוחלט עליהם, לפיד וגנץ מתקשים לעבור משאיפות פוליטיות לאקטים של מנהיגות. הסיבה: פחד מההמון ושיקולים פוליטיים קרים.
גנץ מאוהב בעמדה החדשה שנכנס אליה. עלייתו בעמודות הסקרים מדרבנת אותו להמשיך במצב הנוכחי. הימור על ירידת ערך הנכס שבנה לעצמו הוא צעד שהוא לא מעוניין לעשות. את פתיחת הציר הראשונית לעבר הנהגת הגוש הוא עבר בשלום. מבחינתו, כלום לא בוער ואין צורך להיכנס לשום שדה מוקשים. בעתיד גנץ ייזכר כנראה בימים האלה כנקודת השבירה של חלום ההובלה. הקרע שבתוך המחנה הממלכתי והנגיסה שעוד תבוא ישאירו אותו עם הניחוח הכוזב של בושם הסקרים.
לפיד מסתכל רק דרך משקפי ראש הממשלה לשעבר המעוניין לחזור ללשכתו. הוא משוכנע שתפקיד יו"ר האופוזיציה אינו רק תואר, אלא מצב קבוע שמוקנה לו מעצם קיומו כשחקן פוליטי. הליכה להסכמה עם הימין תשחק עוד יותר את מעמדו, גם כך מייד הוא חוזר כדי לנהל את העניינים. לכן אין טעם בהחלטות קשות, רק בהמשך המרוץ בכל האמצעים.
אך מול עיני לפיד וגנץ נרקמת מפלגת מחאה נטולת פשרות, כזו שמולה יהיה קשה להתחרות במידת הסרבנות. עדיין לא ברור איך היא תיראה, ואם ראשיה מלאי האגו לא יסתכסכו זה עם זה, אבל הכוונה כמעט נאמרת בגלוי. השבוע שוב סומנה שקמה ברסלר כדמות המובילה במסגרת העתידית. היא לא היתה הראשונה שהוכתרה בתואר. בתחילת המחאה כתב בן כספית דברים דומים על אבי חימי. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
האתגר של נתניהו
מעבר לכך, לפיד וגנץ מתקשים למצוא היגיון בפעולה אקטיבית או בניסיון לגשר על הפערים. שניהם סומכים על בג"ץ שיוציא את הערמונים מהאש. מדוע להם להידבר אם השופטים יבטלו את החוקים, יבלמו את הממשלה והכנסת, ויאפשרו להם להיות סרבנים ונחושים. במובן זה בג"ץ הוא השחקן הפוליטי המרכזי, מנהיג האופוזיציה. הגוף שמחליט החלטות ולא מתעניין בזוטות כמו בחירת הציבור, כללי המשחק ופגרת הכנסת.
בבית המשפט הזמן לעולם לא עוצר, בייחוד כשכהונת הנשיאה חיות מתקרבת לסופה. שם, בבית הלורדים הישראלי, תמיד יש זמן לשפוך עוד קצת דלק למדורה. לדון בחוקי יסוד, להחזיק מעל הממשלה ובוחריה את חרב הנבצרות, לבטל חוקים, לזמן דיונים והרכבים מורחבים. זהו חוסר אחריות ואלימות משפטית של כבוד הנשיאה חיות, שעושה שימוש פסול בכוח שהוקנה לה. הפרדת הרשויות היא עבורה המלצה. היא הקובעת והיא המחליטה. כך או כך, יהיה מה שיהיה, הפנסיה התקציבית שלה תסדר לה פרישה נוחה. היא לא תחוש ולו מעט מהחום של הלהבות שליבתה.
מי שגורלו תלוי בידי הנשיאה חיות, בשופטיה ובשאלה אם ינכסו לעצמם את כוח הנבצרות, הוא ראש הממשלה. במצב דברים זה, על נתניהו לדעתי להתרכז בשלושה נושאים מרכזיים: הסוגיה הביטחונית שבליבה איראן; מדיניות החוץ שבליבה הרחבת מעגל השלום, הבריתות וקשרי המסחר של ישראל; ויוקר המחיה. עליו לנקוט גישה המתבססת על הביטוי התלמודי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". בעולם המדיני נהנה נתניהו מיכולת לתמרן גם בחתימה נמוכה, ולבוא אל הציבור עם הישגים מדיניים וביטחוניים מוגמרים.
על כן, נתניהו צריך לשאוף להסכמות ולקבל הכרעות בנוגע להתקדמות הרפורמה ככל שיתקרב מושב החורף. בהתאם להחלטות בג"ץ, כל צעד שלו עשוי לגרום לטלטלה פוליטית. הרפורמה חשובה, אך אין לשעבד את כל עבודת הממשלה לסוגיה המשפטית. בוודאי לנוכח האתגרים שעל הפרק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו