מתי נדע אם כל הזמן הזה הרצוג היה בשליחות או בקמפיין

מעניינת, הנשיאות של הרצוג. פעלתנית, מעורבת, מתווכת, מייצגת, מסבירה. אי אפשר לבוא בטענות, למשל, על הנאום בוושינגטון. הוא הקרין חמימות יהודית וסולידריות ישראלית. הוא לא חיפש לתקוע אצבעות בעין לאף אחד. הוא ייצג היטב את הקייס הישראלי. נתניהו בוודאי יכול להיות שבע רצון. לפני כמה חודשים נתן הרצוג תעודת הכשר נשיאותית לצורך ברפורמה משפטית; השבוע הוא עשה זאת עם הסוגיה האיראנית. בזה, הוא קבע, ישראל מאוחדת.

אי אפשר לא להתרשם מההופעות הפומביות, מהטיימינג התקשורתי ובעיקר מהרוח הנושבת. הרצוג הוא לא פייסן של קלישאות ולא ממלכתי עטוף בדבש. אפשר להגיד שהנשיא מעורב; נוצרת אט־אט ציפייה חברתית מהרצוג: לבלום, לרסן, למתן, לפשר, לגשר. אם לומר את האמת, אני מעדיף את הביצועיזם הזה על פני החברמניות התפלה של ראובן ריבלין, שנראה כמי שהתענג כל העת על היותו סמל אבהי.

אבל הנה מה שרובץ מעל לכהונתו של הרצוג: החשד שהוא פוזל כל הזמן לפוליטיקה. שכל הזמן הזה הוא בעצם מתכנן את הקאמבק. שכל צעד, כל פוזה, כל מהלך מותאמים בדרך כזו או אחרת לתוכנית עתידית, לבניית תדמית, לצבירת הון פוליטי, לטוויית קשרים.

על פניו, מה רע? זה עשוי להיות ווין־ווין סיטואיישן לכל הצדדים. ממשלת ישראל מרוויחה, הפוליטיקה הישראלית מרוויחה, ואם אכן הרצוג סולל לעצמו נתיב נשיאותי לקאמבק - אז שגם הוא ירוויח.

מתחרה על המשבצת

יש בכל זאת טעם לפגם בניצול מוסד הנשיאות לקידום פוליטי. אם וכאשר ייכנס הרצוג לפוליטיקה, לא תהיה לנו ברירה אלא לשפוט לאחור את נשיאותו כקמפיין פוליטי מתמשך. נוכל להעריך, למשל, שאם הוא מתאמץ כל כך למצב את עצמו בחודשים האחרונים כגורם מתון בתוך סערה פוליטית מוטרפת - זה כי הוא מתחרה מול מישהו כמו, נגיד, בני גנץ, על המשבצת של המנהיג השפוי שיחזיר את היציבות. ואם הוא מגיע לבית הלבן לפני נתניהו (כשאחיו מקבל את פניו בשדה התעופה בוושינגטון) ונואם בפני הקונגרס, זה בין היתר כדי לאותת לשרתי הסטייט־דיפרמנט בממסד הישראלי שהממסד האמריקני פתוח בפניו לא פחות מהם, ואולי יותר.

העניין הוא שהרצוג לא רק מדגמן כל העת סגולות מנהיגותיות מעל ומעבר לנדרש מדמות סמלית, אהודה וממלכתית, ודואג שנתרשם שהוא לא רק דוד חביב, אלא חומר שממנו קורצו ראשי ממשלות. הוא גם שולח את ידיו לסוגיות שנמצאות עמוק בלב המחלוקת האקטואלית ביותר; איפה שיש תחושת משבר - שם תמצאו אותו מחייך, עם פתרון קסם ביד. וזה אומר שכשהוא נכנס לאירוע - הוא בעצם קצת מאותת שזה מצב חירום.

כך הפך את בית הנשיא למעין כנסת ב', והפקיע מהזירה הפרלמנטרית את מעמדה כמקום שבו - אחרי כל הוויכוחים, המיקוחים והמו"מים - מושגת החלטה אופרטיבית, בהסכמה או בהכרעה קולית. הוא ירוויח אם המגעים לפשרה מוסכמת יצלחו תחת חסותו; הוא ירוויח לא פחות אם הם ייכשלו, כי הוא ייצא המבוגר האחראי שלכל הפחות ניסה לפשר בין הצדדים.

לא רק החקיקה המשפטית נמצאת בתחום השפעתו - גם יחסי החוץ של ישראל הם מעתה חלק מסמכויות הנשיא. זה התחיל עם ארדואן ומגיע לשיא בבית הלבן; וצריך לשים לב שהוא ממלא במקומות האלה פונקציה מדינית כמעט חירומית. הודות לו ניצלו היחסים עם ביידן.

אין ספק כי נתניהו מרוויח באמצעותו שקט והפוגה; ומנגד - הרצוג צובר על גבו של נתניהו רקורד של הישגים שיהדהדו בזיכרון הקולקטיבי, ואולי גם במשדרי התעמולה, אם וכאשר יחליט להיכנס בחזרה לתחרות הפוליטית. בזמן שגנץ מתייבש במליאת הכנסת ולפיד מזיע בקפלן, הרצוג מתנייד במטוסים וברכבות, מתקבל בבירות העולם, מבקיע גולים דיפלומטיים עבור ישראל ובונה את עצמו כמבוגר האחראי.

זה, אגב, לא בהכרח פסול מיסודו או בלתי כשר במהותו. זה רק אומר שאם וכאשר זה יקרה - מוסד הנשיאות ייצרב לעולם כעוד מוסד בכסות ממלכתית, שמתפקד בפועל כמוקד עוצמה פוליטי שנוגס בסמכויות הרשויות המחוקקת והמבצעת. עוד אחד כזה.