זהירות: משבר אמון חמור בדמוקרטיה

מה מלמד היחס ההפוך בין התוקפנות הרטורית של המחאה והאגרסיביות המוצהרת של פעולותיה - לבין דלדולה הכמעט משפיל של הרפורמה המשפטית? כמה מוזר.

ככל שמתרחק החזון שהציג שר המשפטים לוין בתחילת הדרך, כך דווקא מקצינים המסרים הבוקעים מהחמ"ל הקדוש בקפלן. הגענו למצב שבו צמצום עילת הסבירות, סעיף אפור שעד לפני כמה שבועות דיברו עליו במונחים של הרכיב הרך, המוסכם ביותר ברפורמה, הוא עילה ברורה ומיידית - ואם אני מבין נכון את איתותי היועמ"שית ונשיאת העליון, גם מוצדקת ביותר - לגרור את המדינה אל סף הקונפליקט החברתי והאי־ציות.

מזל שדוברי המחאה ותומכיה הקולניים בכלי התקשורת מודים בכך כמעט בפה מלא. בדיוק כמו ש"סבירות" הוא מושג שניחן בגמישות סמנטית אולימפית בפסקי הדין, כך הוא אלסטי להפליא גם בדפי המסרים של המחאה: מאחוריו מסתתרת בעצם "הממשלה הקיצונית", האימה מבן גביר ומסמוטריץ' ומסטרוק, מהחרדים, מהמתנחלים המשיחיים, וכמובן מנתניהו.

המשמעות היא שאנשי ימין רואים איך, בסופו של דבר, דווקא הנכונות בפועל של הממשלה לקיים דיאלוג, לחתור לפשרה, להסכים על ויתור - מה שבתקשורת אוהבים לכנות "זיגזג" ו"התקפלות" - הביאה עליה עוד יותר הקצנה. אי אפשר שלא לראות איך בחשבון הסופי, התקווה הקואליציונית ללכת על המעט שנותר, להסתפק בפירור, מוצגת כ"דורסנות". הלוואי שממשלות קודמות היו "מתקפלות" ככה מול מחאות, שבהן נקרע העם וזעק לא פחות מאשר עתה, ולמעשה הרבה יותר. למשל, בהתנתקות.

וכשהציבור הימני שתומך בממשלה והצביע למפלגותיה, רואה איך כל מוקדי הכוח במדינה מצופפים שורות כדי להצדיק ולעודד הפרת חוק, קריאות למרי, סרבנות - כל אותם הדברים שבגללם גלגלו בזפת ובנוצות מפגיני ימין כל הדרך לבתי דין שדה - הוא מאבד בהדרגה אמון לא רק בהצעות פשרה, אלא בדמוקרטיה עצמה. ביכולתו לממש את חזונו החברתי, המשפטי, האידיאולוגי - באמצעות בחירות. הוא חוזה בנטרולם האלים והמבזה של נבחריו.

פעם "משבר האמון בדמוקרטיה" הטריד מאוד את מכוני הדמוקרטיה למיניהם, וגם את המשפטנים. היום הם שווי נפש, אדישים, שלא לומר מרוצים, מכך ששכבה חברתית שלמה מאבדת אמון בשיטה הפרלמנטרית. המחאה הזו, ההקצנה שלה והרוח הגבית שהיא מקבלת ממערכת המשפט ומהממסד הישראלי בכללותו, עלולות להתסיס ריאקציה שתתבטא לא רק באלימות פוליטית, חס וחלילה. הן ילבו - והן כבר מלבות - משבר אמון חריף בדמוקרטיה.

זו ריאקציה שתדחק את המתונים, הפשרנים, הליברלים מבין תומכי הקואליציה, היישר לזרועותיו של הארדואן הישראלי. אפשר כבר לדמיין את טירוני קפלן מניפים בבגרותם שלטי געגוע לליכוד של פעם, הליכוד של נתניהו. בדיוק כפי שהם מתגעגעים כעת לשרון. לשמיר. לבגין.