מה לימין ולאנטי-להט"ב?

מתי לכל הרוחות הפכה האג'נדה האנטי־להט"בית, אם אפשר לקרוא לה כך, לחלק מסדר יומו של הימין בישראל? לאן שלא מסתכלים, משני צדדיו של המחנה הלאומי נתקלות העיניים בתאי עוינות גלויה למשהו מעולם הזהויות המגדריות. פתאום זה הפך להיות הפצעון הכי מגרד על הפדחת.

בימין החרד"לי זו מפלגת נעם, שנושאת כעת כדגל אידיאולוגי את המאבק למען ערכי משפחה, שהוא שם מכובס, יופמיזם, למאבק נגד משפחות חדשות, כלומר סלידה מובחנת מאבא ואבא ומאמא ואמא. הם כמובן לא לבד ולא ראשונים בזה. זכורות גם אמירות הומופוביות של אי־אלו מועמדים בבית היהודי ערב בחירות 2015. דברים בנוסח "אקלים הומו־לסבי הוא התאבדות קולקטיבית". כבר אז הצמידו לזה את הפתק "לטיפול בהול". וזה חבל, כי הקולות האלה הסתירו כמה קולות פלורליסטיים וסובלניים להפליא בתוך אותה מפלגה; בתוך אותו חוג רעיוני.

אבל האירוע לא מצטמצם למרחב הדתי־אמוני. בשנים האחרונות יש גם לאגפים מסוימים בימין החילוני, הליברלי לכאורה, איזו אובססיה לא מובנת עם שיח מגדרי בכלל, ועם טרנסג'נדר בפרט.

זה עטוף הרבה פעמים ברטוריקה של שיווק חברתי: מזהירים אותנו מההשלכות החמורות של תעשיית הטרנס על בריאותם הנפשית והפיזית של ילדים ונוער. מתריעים מגל עכור ומסוכן שמגיע אלינו מאמריקה. שם אולי חלק מהממסד הרפואי אוזר אט־אט אומץ להפר את כללי התקינות הפוליטית, ולהגיד בפה מלא: זה טרנד חברתי שגורם לנזקים בלתי הפיכים, והלגיטימציה התרבותית מחריפה את המצב. כדאי שנקשיב להם, הלוא כן?

פה זה לא אמריקה

ובכן, לא. זה עשוי היה להיות טיעון משכנע גם בישראל, אם הוא לא היה בעצמו חלק מטרנד אמריקני שמתורגם לעברית קצת בכוח, כחלק מקו היבוא המאולץ למדי של רעיונות שמרניים תוצרת ארה"ב ישירות לחמסין הארץ־ישראלי. ההומופוביה בכלל - והטרנספוביה בפרט - הן דגל מובלט בנחשול של פאניקה מוסרית ששוטף את השמרנות האמריקנית.

באגפים מסוימים שלו זו הפכה לאובססיה של ממש. כלכלה, ביטחון, הגירה: שמים הכל בצד. סרטונים של דיסני ונוסחים של טופסי רישום לבית ספר הם הבעיה הגדולה של המעצמה החזקה בעולם. ולא משנה כמה ינסו להלביש את השיח הזה בסנדלים ובכובע טמבל, מזהים את המבטא האמריקני ישר על המקום.

בין שני הקצוות האלה - האגף האולטרה־שמרני והאגף האמריקנו־שמרני - משתרע המרחב הימני הפשוט, הרגיל. המסורתי. זה שמעולם לא שש במיוחד להתגייס למלחמה בלהט"ב, ומצד שני גם לא התרגש יתר על המידה כשאחד משלו הפך ליו"ר הכנסת הגאה הראשון. אלה שבשבילם זה פשוט לא "אישו" - לא מאוד בעד ולא לגמרי נגד. ולא כחלק מטקטיקה של עצימת עיניים או הטמנת הראש בחול, אלא כי באמת לא עושים מזה עניין גדול.

ואין פה שום תעלומה גדולה לפצח ולא קונפליקט רעיוני ליישב. המרחב הזה הוא חברתי ופרוגרסיבי יותר מכפי שמייחסים לו. זה המרחב הפוליטי שבהרבה מקרים הצליח דווקא איפה שהשמאל הסוציאל־דמוקרטי של ישראל נכשל - או מעולם לא רצה באמת להצליח. זה המרחב הפוליטי שיצר את התנאים לניעות החברתית כלפי מעלה של הפריפריה המזרחית; אותה מוביליות כלכלית ומעמדית שמלחיצה ומאיימת כל כך על מוקדי הכוח הממסדיים - בפרט במשפט, בתרבות ובאקדמיה.

זה המרחב שדחף תמיד לממשלות אחדות ולשיג ושיח עם יריבים פוליטיים ולגיבוש פשרות אידיאולוגיות. עובדה שקנאיו מאשימים אותו תמיד שהוא "לא ימין אמיתי". זה המרחב שאף שהוא מואשם השכם והערב בגזענות ובהסתה, גם אפשר ועודד את צמיחתו הלא־צפויה של המעמד הבינוני הערבי בעשור וחצי האחרונים. זה גם המרחב שיכול ללמד את יריביו איך מטפלים בהפגנות, ואיך מתייחסים למחאות. תשוו בין דיכוי המחאה נגד ההתנתקות או מהומות אוקטובר 2000, לבין הטיפול המשטרתי במהומות "שומר החומות" או המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הפערים בלתי נתפסים.

ובדיוק כפי שלא מגיע לו, לימין הפלורליסטי, הליברלי, הסובלני הזה, להיות מתויג כ"גזען" וכ"משיחי", כך לא מגיע לו להיות מסומן כ"הומופוב" בגלל שוליים קולניים. בטח שלא בשעה שחלקים גדולים ממנו מחוללים שינויים סמליים, תרבותיים, מרחיקי לכת כל כך, ביחס החברתי לזהויות מגדריות - ועוד בזירות התרבותיות המורכבות והמאתגרות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

בתפקיד הטוקבק

זה כמובן לא רק עניין של הוגנות ושל נראות. לשיח האנטי־להט"בי המוגזם, האובססיבי הזה, יש גם השפעה תרבותית רעה על הימין הישראלי, שהולך ומסמן את עצמו כתגובתי במהותו, ולא כפורץ דרך. כמי שעסוק בניסוח דף המסרים נגד "הטרלול הפרוגרסיבי", המדומיין בחלקו, במקום לטפח זהות רעיונית משל עצמו. כתנועת־נגד שסדר היום שלה מוכתב ברובו המכריע כריאקציה לרעיונות שמופצים במדרכה ממול, ולא כתנועה בת־קיימא שקובעת סדר יום משלה. זה הלכה למעשה, מהותית וסגנונית כאחד, ימין טוקבקיסטי.

וזה עוד לפני שהתחלנו לדון בשאלה האלמנטרית יותר, זו שקשורה לכניסה הגסה למרחב הפרטי של הזולת. להתערבות הבוטה בבחירות המצפוניות, האישיות, הזהותניות של פרטים ומשפחות. לליבוי האווירה המאיימת, הנפיצה, המנכרת כלפי חלקים גדולים בחברה.

חבל, חבל שהימין הישראלי, שייחודו הגדול ביחס לתנועות ימין בעולם הוא היותו סוכן שינוי חברתי, סובלני ופלורליסטי, מוצא את עצמו - וסליחה על הקלישאה - בצד המאוד לא הגון של ההיסטוריה.