לפיד לא מסוגל לבלוע את עלבונו הפוליטי? נחגוג בלעדיו

די. מגיע שלב שבו צריך להפסיק להאכיל מפלצות. שומע, לפיד? לא רוצה להגיע לטקס הדלקת המשואות? אל תגיע. ואל תפחיד אותנו מפני הכיסא הריק שייוותר בטריבונה. מישהו אחר ישמח לצפות באירוע השיא של עצמאות 75 מיציע האח"מים.

אני יודע שזו מחשבה מבהילה, מצמררת ממש, עבור מתנגדי הממשלה, אבל יש בציבור הישראלי כמה אגפים שלא שרויים באבל כבד בימים אלה. שלא מסתובבים עם פרצוף מודאג, ושלא חרדים עד עמקי נשמתם מהאופן שבו הגענו ליום העצמאות הזה. אני מדבר עכשיו בשמם של אלה שלא קנו בהכנעה את ההפגזה התעמולתית של החודשים האחרונים.

ואני משוכנע שיש עוד כמה כמוני, אפילו די הרבה, שלמרות המחלוקת - המבורכת, כראוי לדמוקרטיה - על צעדי החקיקה של הממשלה, לא חושבים שישראל צריכה להיבהל מהפרצוף שנשקף אליה במראה "בימים קשים אלה". אני מדבר עכשיו בשם אלה שעדיין גאים במדינה, אוהבים אותה, שמחים בשמחתה וחושבים שעתידה המזהיר עוד לפניה - ולא למרות המחלוקות, אלא בזכות המחלוקות.

אני מאלה שהיו גאים בה גם בשנה שעברה, כשממשלה שלא תמכתי בה הייתה בשלטון. ממשלה שלמרות הרטוריקה הסכרינית והחנפה שלה על "ממלכתיות" ועל "ברית אחים" פרמה חריץ עמוק במרקם החברתי שלנו. אפילו התרגשתי בטקס הדלקת המשואות, אף שמי שניהל אותו היה שר שבו לא בחרתי, ושסיעתו מייצגת בעיניי את כל מה שבאמת מסוכן והרסני עבור דמוקרטיה אזרחית שוקקת: מפלגה שנגועה מן היסוד במיליטריזם וולגרי, ושאנשיה אינם מסוגלים לעמוד מאחורי עמדה אידיאולוגית מוצקה אחת ביחס לשאלות היסוד של האומה.

מי קובע את מצב הרוח

ואולי פעם אחת צריך לצאת נגד הקונפורמיזם המעיק, הציני, הפוליטי מתחילתו ועד סופו, שכופה עלינו להרכין ראש בפני "רוח התקופה" כאיזה רגע של שפל ודיכאון שכמותו לא ידענו מעולם. כולכם מצווים ללכת שפופים וחמורי סבר, ולתהות "מה קרה לנו" ו"איפה המדינה שהיתה לנו". בחסות הקלישאות, הכל מתחבר לעננת אבל קולקטיבית. אפילו פטירתם של מאיר שלו ויהונתן גפן גויסה למלחמת התודעה - למקרא ההספדים מתברר שהם והמדינה גססו יחד. בעיתונות מתרבים טורים בנוסח "השנה אין מה לחגוג" ו"הבה ניפרד סופית: דמוקרטים-נאורים כאן, ביביסטים-חשוכים שם". וכמובן: מצעד רוכשי הנדל"ן בחו"ל, אשר בייאושם - או בחוכמתם - הצילו את עצמם מהקריסה הבלתי נמנעת.

לכל אלה, שממילא לא יקשיבו, אני רוצה לומר: בחיאת, זה לא עושה יותר רושם. לא רוצים? לא צריך. שכנעתם את עצמכם שנתניהו הוא השטן בהתגלמותו, שיריב לוין הוא מחריב המדינה, ושהקואליציה היא קומץ סדיסטים חורשי רעה. בלעתם בשקיקה את הספין הדוחה, המרושע כעלילת דם, שנתניהו "מפקיר את הביטחון" בשביל האינטרס האישי שלו, ושהחקיקה המשפטית היא לא פחות מאיום קיומי על ישראל.

כבר לא יהיה אפשר כנראה לשכנע אתכם שנתניהו לא "קורע את העם" יותר מאשר קרעה אותו הממשלה הקודמת, שחוללה טראומה פוליטית במחנה שלם, וגייסה לשורותיה דמויות שבפיהן שיח רעיל ומפלג, בנוסח "שבתאים", "כת", "מריצה", "דרבוקות" ו"שחורים". ליבכם היה גס להחריד בשבר המצפוני והרגשי שנפער פה, ועוד הוספתם והעללתם על ציבור שלם שהוא חלק מ"מכונת רעל" ו"שורפי אסמים". לא חיכיתם לרפורמה כדי להוציא מהימ"חים את הכלים הכבדים ביותר: איומי סרבנות מאורגנים, הצקות לנבחרי ציבור, שיבוש ושיתוק השגרה, ועכשיו גם פיצוץ או החרמת טקסים ממלכתיים. רגע, איזה לחש ערמומי מתגנב פה לאוזניים? מה שווה הממלכתיות הזו אם לא אתם שולטים בה?

לחגוג, ועוד איך

זה לב העניין: אגף חברתי, שמחזיק בשליטה לא־פרופורציונלית במנגנוני עיצוב התודעה בישראל, "משליט" את מצב הרוח שלו על החברה כולה. אם הם בדיכאון־פוסט־קלפי - אז כל המדינה כנראה שפופה. אם הם "מודאגים" - אז כל הנאומים יהיו השנה בסימן "דאגה". אם הם מבואסים - אז כל שבוע העצמאות יעמוד בסימן "עצב" ו"תוגה". היכונו לכותרות: "יום עצמאות עצוב", ולחלופין - "לשמוח, למרות הכל". למרות מה? למרות שלפיד לא בא. למרות שביבי כן. למרות הליכוד. למרות בן גביר. ולמרות בוחריהם. או־הו, מה יהיה הסוף עם בוחריהם המתרבים.

וקבלו את המשטר התרבותי החדש: כל מי שמסרב להיכנס למרה שחורה הוא או "מכחיש דיקטטורה" (מושג חדש שנכנס לז'רגון) או "עוצם עיניים". זה כבר לא מתקבל על הדעת שמישהו פשוט לא יחשוב שהכל נורא כל כך. ואולי גרוע מכך: שמישהו יחשוב שהרפורמה נחוצה, שתהליך החקיקה הוא לא "דורסני" כפי שמציגים אותו, ושזו תגובת המתנגדים, ולא קידום הרפורמה, שיצאה מכל פרופורציה.

אכן, קיימת אפשרות קלושה שבקלושות שיש בישראל אנשים שתומכים בקואליציה. שעדיין יש בינינו אזרחים בעלי תבונה שמחזיקים בתפיסת עולם, בהשקפות, בעמדה אידיאולוגית, ושהם מעדיפים את הממשלה הנוכחית, על כל מחדלי ההסברה והסקנדלים המביכים שלה, על פני ממשלה אחרת, "שפויה" ו"ממלכתית" ככל שתעמיד פנים, אבל כזו שעם דרכה האידיאולוגית הם פשוט לא מסכימים.

טוב שיש עוד אנשים שפיתחו עמידות בפני המתקפה התעמולתית שרוכבת עכשיו גם על ימי הזיכרון והעצמאות בציניות נואלת. אנשים בעלי עצמאות מחשבתית, שנערכים להוריד דמעה ביום הזיכרון, ולאחריו לפתוח בקבוק יין, לחגוג ולשמוח, בלי להיבהל ממה שיכתבו עליהם ב"ניו יורק טיימס", ובעיקר בלי להתרגש מזה שיאיר לפיד לא מסוגל לבלוע את עלבונו הפוליטי. נשמור לו כיסא, אבל נחגוג גם בלעדיו.

אז השבוע אני בוחר להיות בצד של האנשים אלה, שותפים שאיתם ראוי לחגוג עצמאות לאומית - ובעיקר עצמאות תודעתית. וחג שמח, בזכות הכל.