כמו מתנה לחג הגיעה הודעת הנשיא ביידן. חבילת שי מאמריקה. "נו ווייט־האוס פור יו, סר!". הו־הא, מה קרה? נתניהו אכל אותה. היו כמה פרשנים שכיווצו גבות כדי להעמיד פני "מודאגים" מהמשבר ביחסים - משבר, אומרים לכם! - אבל גם להם היה קשה להסתיר את חלקם בצהלה, שפשטה ברשתות כמו האש בנתיבי איילון.
זה מעורר זיכרון של היחסים עם אובמה. גם אז התקשו כאן מאוד להסוות את התקווה שהרוקסטאר של השמאל המתקדם ינופף סוף־סוף בנבוט הסנקציות מעל לראשו של נתניהו. שיעניש אותו, שיבודד אותו, שישפיל אותו. כמו ילדים שבורחים רגע מקטטה רק כדי לחזור עם האח הגדול, זה עם הגופייה והשרירים. מה חבל שאובמה, חוץ מתמיכה מורלית והשתתפות כנה בצערם, לא העניק הרבה - זולת הפעם ההיא, בשלהי כהונתו, ש"תקע" לנתניהו הצבעה באו"ם. וגם אז שאגו ברחובות: הו־הא, מה קרה? נתניהו אכל אותה.
בוא, צונאמי, בוא
הקריאה הזו למעורבות זרה בעניינינו הפנימיים אינה חדשה. פעם קראו לזה "בִּנאום הסכסוך". זו היתה דוקטרינה פלשתינית למאבק דיפלומטי בישראל. לגייס את דעת הקהל העולמית, לערב את הקהילה הגלובלית, להפוך את הקונפליקט לסוגיה בינלאומית. בשמאל הישראלי התאהבו בקונספט: מנופי הלחץ של העולם יהיו כלי חשוב במאבק בכיבוש ובהתנחלויות. זה התבטא במסעות הסברה, בקריאות לחרם, בגיוס כספים מממשלות זרות, בהוצאה מפרופורציה של כל התבטאות אנטי־ישראלית שהנפיקו פקידי האיחוד האירופי. עיתונאים היו מתקשרים לבקש תגובות, רק כדי לפרסם ש"בכיר אירופי אומר לנו ש...".
נכון, ל"בִּנאום הסכסוך" היתה לכאורה הנמקה מתקבלת על הדעת. הרי הסכסוך עם שכנינו הוא לא עניין פנימי בלבד. אבל ברור שהפעלת הקהילה הבינלאומית בהקשר המדיני היתה - ונותרה - הנפת מנוף לחץ על הממשלה, באופן שיכפה מדיניות שהבוחר הישראלי העדיף לברוח ממנה בבחירות. מסלול עוקף דמוקרטיה. על הנחיתות בקלפי יפצה הלחץ הבינלאומי. זהירות, הם התריעו, הצונאמי המדיני בדרך. צונאמי בהזמנה.
הרפורמה המשפטית, לעומת זאת, היא כן עניין פנימי טהור. זה כבר לא הסלון שלנו עם המרפסת הפתוחה. עכשיו הם מזמינים את העולם להתערב בבחירת צבע הסדינים בחדר המיטות.
והרפורמה - מיינד יו, מיסטר פרזידנט - היא רק טריגר. אולי שווה לחזור שנה וחצי אחורנית. "יש שתי מגיפות שמסכנות את מרקם החברה ברגע זה... הקורונה והקיטוב", הסביר רה"מ לשעבר נפתלי בנט לעצרת הכללית של האו"ם, ופצח בניתוח עומק של השנאה, המחלוקת והשסע האידיאולוגי בחברה הישראלית - והכל, כמובן, כדי להתפאר בממשלתו, שהוכיחה ש"אפילו בעידן הרשתות החברתיות, אפשר להתווכח בלי לשנוא".
הוא חזר על הדברים גם ב"ניו יורק טיימס": "הוכחנו לעצמנו ולאלו מחוץ לקואליציה שלנו, שאנשים עם דעות פוליטיות שונות באופן קיצוני יכולים לעבוד היטב יחד. המודל שהצגנו הוא של שיתוף פעולה ואחדות. של להתעלות מעל השבט שלך לטובת האומה". כמאמר הביטוי, "מכל העולם מתקשרים" לשאול איך הצלחנו להתגבר על הקיטוב.
או שבעצם לא הצלחנו.
אז עכשיו, בין היתר הודות ל"בִּנאום הקיטוב", אותו סטראט־אפ יומרני שניסינו לשווק כפטנט יהודי לאיחוי שסעים, העולם מרגיש מספיק בנוח כדי לדחוף את חוטמו. ומתנגדי הממשלה בארץ, מצידם, מרגישים מספיק בנוח כדי לשדר לעולם הזמנות סמויות וגלויות לפשפש בשסע הפוליטי אצלנו. הפרשנים מתמוגגים מכל "דאגה" שמביע מנהיג אירופי - וזה לא משנה אם דקה אחר כך הוא דורס מחאה עממית ומעביר רפורמה מעל לראשו של הפרלמנט בצו נשיאותי מיוחד. תחי הרפובליקה.
כתבי החוץ מתמוגגים מצעקות מבישות של מפגינים בכניסה לדאונינג 10. עיתונאים ישראלים כותבים פרשנויות לעיתוני העולם - ועמיתיהם בארץ מתלהבים: "תראו מה כתבו עלינו ב'אקונומיסט'!", ואם לא הספקתם לעלעל ב"גרדיאן", תוכלו למצוא ב־CNN את אהוד ברק או את ציפי לבני. שני אלופי העולם בהזמנת צונאמי מדיני על ישראל.
זה גם מגיע מלמעלה, בעיקר אם ה"למעלה" הוא ממסד מפלגתי אוטוריטרי ולא־דמוקרטי. כך יכולה שגרירת ישראל בפריז, יעל גרמן - מינוי פוליטי של יאיר לפיד - להתפטר מתפקידה עוד לפני הרפורמה ולספר לקהילה הבינלאומית שהממשלה הנבחרת בלתי נסבלת מבחינתה. כך יכול קונסול ישראל בניו יורק, אסף זמיר - מינוי פוליטי נוסף של יאיר לפיד - לשאת נאום נגד הממשלה בעודו מכהן, ואז להתפטר בקולניות מתפקידו כדי להמחיש לעולם את עומק המשבר. מרד המפונקים.
עם קצת עזרה מידידים
כל הגעוואלד הזה שמשמיעים כעת מתנגדי הממשלה באוזני הקהילה הבינלאומית, בתקווה שיפעילו את הכלים הכלכליים, הדיפלומטיים והתקשורתיים שלהם נגד מדינת ישראל, הולך הפעם אפילו רחוק יותר מקריאה ללחץ בינלאומי לסיום הכיבוש. הפעם אין "צדק אוניברסלי" שלכאורה מזמין התערבות "ידידותית". והם אפילו לא מנסים לשווק זאת כך. כל מה שיש הוא שכבה חברתית, נקרא לה אליטה, שמפעילה את שליטתה הפסיכולוגית והסוציולוגית במוקדי העוצמה של הממסדים המדינתיים.
לאסף זמיר - כמו לאהוד ברק, לעמוס ידלין ולדני יתום - אין ולא היה מעולם עניין בשיג ושיח כן ופתוח עם החברה הישראלית, בטח לא סביב הרפורמה. הם מחולליו של קמפיין הפחדה שנועד להבהיל את הציבור מתוצאות הלחץ שהם עצמם מפעילים - ולא מסעיפי הרפורמה. ישראלים, אם עוד לא ויתרתם על השקפת עולמכם תחת החרב הכלכלית, ואם לא הרמתם ידיים מול סרבני העילית - אולי איזה "נו־נו־נו" מאמריקה יגרום לכם להתיישר. ממטה המאבק מוסרים: תודה, ג'ו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו