ממשלת "ימין על מלא" גמרה את הסוס

נכון. ההתפוצצות הזו הייתה כתובה על הקיר ולא נזקקה לשום רפורמה כדי להתלקח. דיבורים על מרי אזרחי, אי־ציות והרעדת הרחובות החלו ברגע שנודעו תוצאות הבחירות. כך גם התלכדות מוקדי הכוח והממסדים המדינתיים נגד הממשלה הנבחרת. אבל מגיע שלב שבו צריך להבין את מערכת האילוצים ולהסיק מסקנות באופן בוגר.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שממשלת "ימין על מלא" גמרה את הסוס. הקואליציה אולי תשרוד, אבל כסוכנת שינוי מהותית - היא לא מצליחה לתפקד. המחנה הלאומי - ומפלגת הדגל שלו הליכוד, הם מחוללי השינוי החברתי הגדול והחשוב ביותר בישראל בעשורים האחרונים. כל טעויות ומחדלי הממשלה האחרונה לא ישנו את העובדה שחלקים גדולים בחברה הישראלית חייבים את זקיפת הקומה האזרחית שלהם, את תחושת המסוגלות הפוליטית שלהם ואת המוביליות הכלכלית והחברתית שחוו - לזכות שלטון הליכוד.

זו שגיאה איומה, הטענה כאילו "הימין לא שלט מעולם", גם כשהיה בשלטון. צמח כאן מעמד בינוני מזרחי שעשה קפיצה נחשונית מהשכונות המשוקמות בעיירות הפיתוח ומשולי הערים במרכז. בניגוד לשיח הרעיל של אישים כאביגדור ליברמן או יאיר לפיד בתחילת דרכו, החרדים חווים תהליך "ישראליזציה", נכנסים יותר ויותר להשכלה גבוהה ולשוק העבודה, ונוכחים יותר בתרבות ובשיח.

יש עוד דרך ארוכה אבל המסע שלהם לתוך מרכז הישראליות בעיצומו. כך גם המתנחלים והציונות הדתית - שללא הברית עם הליכוד היו נותרים בגדר ה"משיחיים" וה"מסוכנים" שצריך לנדות מהפרהסיה ולהרחיק ממוקדי הכוח. ישראל הפכה לכוח מדיני מרכזי וכלכלתה התבססה. כל זה קרה בזכות שלטון ליכוד שפעל באופן הדרגתי, מושכל, ובעיקר תוך דיאלוג מתמיד עם מוקדי העוצמה הממוסדים בישראל - חרף יחסי העוינות בין האליטה הפוליטית החדשה לאליטות הוותיקות.

הקונפליקט הגדול שמטלטל את המדינה כעת נובע, בין היתר, מהתנגשות בלתי נמנעת בין הקו השמרני־פרגמטי של הליכוד, שידע להוביל תהליכי מאקרו חברתיים בסבלנות ובמתינות, לבין הגישה הרדיקלית יותר שמאפיינת שחקנים כמו שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ'. לרגע היה נדמה, והיה בכך הגיון, שאת השלב האחרון, המשלים, המסכם, של מהפך 77', אפשר יהיה להוביל על ידי שילוב מוצלח בין הפרגמטיות הליכודית לדינאמיות היצירתית של מפלגות הימין־שמימין־לימין.

אבל הנאמנות ורוח היוזמה של מפלגות הימין לא יכלו לפצות על היעדר הלגיטימציה הבסיסי של הליכוד. זה נתון שחייב להילקח בחשבון כעובדה, ולא כקריאת ייאוש. העדיפות האלקטורלית עדיין לא מפצה על הנחיתות המעמדית. הליכוד - ולא משנה מי עומד בראשו וכמה ניסיון מוכח יש לו - זקוק למפלגות מרכז או שמאל בשביל להשיג תמיכה מינימלית של האליטות ולזכות באמון המערכות.

המעשה הבוגר יהיה להבין את מגבלת הכוח של הליכוד, ולהפנים את העובדה שמהפך 77' לא הושלם וגם לא יושלם בחקיקה. שום רפורמת בזק לא תשנה תרבות פוליטית שהשתרשה במשך שנים. גם את רומא לא הרסו ביום אחד. אם הליכוד רוצה להמשיך להוביל, הוא חייב לחזור לקו הפרגמטי והמתון שאפיין אותו, ולוותר על חלום ה"ימין על מלא". ולא, זה לא אומר לזנוח את שותפיו. זה רק אומר שצריך לחתור מרכזה.