לאחר השהיית הרפורמה: עכשיו תורם של מתנגדי הממשלה לגלות אחריות לאומית

תמיהה גדולה היא מדוע הודעת נתניהו על עצירת הרפורמה הגיעה באיחור כה גדול. כבר שבועות ארוכים ברור לכל מי שעיניו בראשו שההתנגדות לרפורמה המשפטית כה חזקה, כך שהממשלה לא תוכל להעביר אותה כאן ועכשיו. גם היה ברור שהצהרות קיצוניות מצד בכירים בקואליציה תדלקו את המחאה.

זו לא הייתה שאלה של צדק אלא של ריאל פוליטיק. אין זו גם חכמה שלאחר מעשה. שכן רבים במחנה הימין, כולל עיתונאים אוהדים ששוחחו עם נתניהו, התריעו בפניו מפני גודל השבר. הוא וסביבתו הקרובה צריכים לבחון לעומק מדוע קראו את המפה באופן כה שגוי. הטעות הזו מדליקה סימן שאלה על שיקול הדעת בצמרת.

נוסף לכל ההיבטים הלאומיים, השגיאה גם הייתה טקטית. הרי עצירת הרפורמה לפרק זמן קצוב הייתה בקשתה העקבית של האופוזיציה האחראית – שכוללת בעיקר בני גנץ ואנשיו – כמעט מתחילת הדרך. מה הייתה הבעיה להיענות לה לפני שבוע, שבועיים, חודש או חודשיים? גם זו אינה חכמת הבדיעבד. בזמן אמת, בתוך הליכוד, המליצו עליה לנתניהו ולוין.

לבסוף, ממש על פי התהום, נתניהו, לוין ויתר ראשי הקואליציה עצרו, וטוב שכך. אמנם זה קרה אחרי הפנדלים, כשהאמבולנס כבר נושא את הפצועים לבית החולים, אבל הם לפחות בלמו. עתה הכדור עובר למתנגדי הממשלה. עכשיו תורם לגלות אחריות לאומית ולהיכנס לשיח אמיתי על השינויים ההכרחיים ביחסים שבין שלוש הרשויות.

כי אם יש משהו שהתקופה הנוראה הזו חשפה, זוהי ההסכמה הלאומית הרחבה שיש צורך בְּרפורמה. למעט קבוצה קטנה (שבגלל טעויות הממשלה והתגייסות רוב התקשורת הצליחה לגרור איתה את המוני המפגינים) שאינה רוצה כל שינוי, ושמטרותיה פוליטיות טהורות, מרבית מנהיגי האופוזיציה מסכימים שנדרש לאזן את היחסים שבין הרשות השופטת לאחרות. לפיד, גנץ, סער, ליברמן ואחרים אמרו זאת לא אחת.
בימים הקרובים ייבחן אם כנים דבריהם.

לאחר שסירבו לכל אורך התקופה להניח רפורמה חלופית, בימים הקרובים תהיה זו חובתם של המתנגדים לרפורמה, אהוד ברק ונדב גלאון, של בוגי יעלון ושל שקמה ברסלר, של הסרבנים מבין הטייסים והקצינים, אנשי 8200 וכל האחרים, לתקן ולשקם את הנזקים הכבירים שחוללו

לאחר שסירבו לכל אורך התקופה להניח רפורמה חלופית, לאחר שהנשיא שמט את האמון ושבר שמאלה, לאחר שהמחאה ריסקה את קודשי חיינו ופתחה מחדש את הפצעים הלאומיים הכואבים ביותר שיש לעם הזה, כעת תור המתנגדים לדבר.

רבים מאישי הציבור בימין גילו רגישות ובגרות בתקופה הזו. הם הניחו בצד את צדקת דרכם וויתרו על הרפורמה שכה רצו רק למען השלום פנימי. בימים הקרובים תהיה זו חובתם של אהוד ברק ונדב גלאון, של בוגי יעלון ושל שקמה ברסלר, של הסרבנים מבין הטייסים והקצינים, אנשי 8200 וכל האחרים, לתקן ולשקם את הנזקים הכבירים שחוללו.

עליהם להסביר מדוע סרבנות אחת מותרת ואחרת אסורה, מדוע יש כאלה שמותר להם לחסום את איילון ויש כאלה שלא, מדוע לשיטתם מותר לשנוא ולהכליל כלפי דתיים וחרדים מזרחיים ומתנחלים, מדוע מותר להשבית את המשק באופן לא נגד ממשלה ימנית אבל סתם כך לעבור על החוק אסור, מדוע הביאו למצב שרבים כל כך בעם מרגישים מאז אמש שהם עצמם והפתק שלהם בקלפי שווים פחות מיפי הבלורית והתואר שלהם הכל מותר.

הלָבה הכואבת הזו היא שהולידה את הרצון לרפורמה בסיבוב הראשון. אם לא יהיה לה מענה ראוי מצד האופוזיציה היא תתפרץ בסיבוב השני, או אז כבר לא יהיה מי שיעצור אותה.