"אנחנו מנצחים", צייצה אתמול חברת הכנסת נעמה לזימי. היא כנראה צודקת. בתחילת השבוע נדחתה ההצבעה על רוב חוקי הרפורמה לאחר הפגרה, והוצג מתווה חדש לשיטת מינוי השופטים. הריכוך התקבל בבוז בצד השני. אתמול כבר נחשפו הבקיעים בקואליציה. שר הביטחון מתקשה לעמוד בהשלכות. הרמטכ"ל הציג נתונים מדאיגים על אי־ציות ואי־התייצבות. גם ראש השב"כ הזהיר: החברה הישראלית מתקרבת לנקודת רתיחה. כל זה פרץ בערבו של "יום השיתוק".
מה יפה פה? שכל זה קורה אחרי שהממשלה דווקא התחילה לסגת לאחור. נאום ראש הממשלה אותת שוב על נכונות להיכנס להידברות, והביע אמפתיה לחששות "הצד השני"; ספק אם זה ירכך את ההתנגדות - שמוביליה לא יתפשרו על פחות מהתקפלות מלאה. אבל לאורך השבוע האחרון הקואליציה דווקא הוכיחה שהיא מסוגלת להאט את הנסיעה כשהיא נתקלת במחסום הברזל החשוב ביותר בדמוקרטיה: דעת הקהל.
בזכות הנבוט
אך האמת היא שהביטוי "דעת קהל" גדול על ההתנגשות שלנגד עינינו - ואני חושב שאפילו אישיות בעלת תודעה מעמדית מפותחת כמו נעמה לזימי תסכים איתי שהממשלה הנבחרת לא מתעמתת רק עם ציבור זועם. ברור שלהמוני המפגינים ששטפו את הרחובות היה משקל רב בעיצוב אווירת ההתנגדות הציבורית, אבל שום דבר לא היה אפקטיבי בלי האולטימטום שהעמידו מוקדי הכוח החברתיים נגד הממשלה.
האליטות בכלכלה, באקדמיה, במשפט ואפילו בצבא הן אלה שהפכו את ההפגנות לאפקטיביות. לא חסימת הצירים מכריעה את המשחק, אלא נכונות האליטות לאפשר את השיתוק במדינה. לא תביעות המוחים עובדות כאן, אלא הנבוט שהניפו הממסדים מול הממשלה. הכוח מדבר, לא הטיעונים.
זה נתון שהממשלה היתה חייבת להביא בחשבון בתחילת הדרך. מובילי הרפורמה אחראים למחדל הסברתי, אבל גם למחדל אסטרטגי: הם נכנסו לקרב בלי גייסות ובלי תוכניות יציאה מסודרת. הרפורמה לא נוסחה בחוכמה, לא הצליחה לאחד קונצנזוס בימין ולא גיבשה כיסי תמיכה במערכת המשפט, באקדמיה ובתקשורת. התחושה היא של חובבנות - והתרסה.
אבל זה לא משנה את העובדה שמה שמכתיב את האירוע הוא הניהיליזם של האליטות. כולל מערכת המשפט. אנחנו זוכרים היטב איך הנשיאה חיות והיועמ"שית בהרב־מיארה - שלא לדבר על גלריית הגמלאים שעדיין פעילים על המגרש, מאהרן ברק ועד אביחי מנדלבליט - ידעו להתבטא בחריפות קשה וחסרת תקדים נגד הרפורמה ונגד הממשלה. אבל הן והשאר השתתקו כדגים מול איומי הסרבנות, הקריאות למשוך השקעות, הפרות הסדר בכבישים וחסימת צירי התנועה, ההיטפלות הפיזית המופרזת לחברי כנסת, והתוקפנות כלפי ארגוני חברה אזרחית כמו פורום קהלת.
לפתע, תופעות כאלה של מתיחת גבולות החוק והציות, של ערעור על התרבות הדמוקרטית - לא נוגעות לשומרי הסף של החוק והמשפט, לא ברמה הנורמטיבית ולא ברמה המקצועית. מיותר לציין שהם המשיכו לשתוק גם כשהקואליציה אותתה על התרככות, ונתנו אור ירוק להמשך ההקצנה.
חייל, שפר הפגנתך
חמורה לא פחות היא התנהגותו של הממסד הביטחוני. צריך להפריד בין המשרתים והמילואימניקים עצמם, שפעלו בהתאם לצו מצפונם האותנטי - לבין ראשי מערכת הביטחון, שלא עצרו בזמן את הסחף. קוראים לזה "רוח המפקד".
מה הם כבר יכלו לעשות? תקראו את זה: "צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה... לחייל בצה"ל אסור להביע עמדה פוליטית באופן ישיר או מרומז, וודאי שאסור לו לנהוג ולפעול מתוך נטייתו הפוליטית". זה לא נאום עתיק או פקודת קרב נושנה, אלה דברים ששיגר ממש לא מזמן הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי לכלל חיילי צה"ל, אחרי שחייל בחברון תועד מסנן לפעילי שמאל "בן גביר יעשה פה סדר". פירוש הדבר הוא שכשהמערכת רוצה לבלום פוליטיזציה - היא עושה זאת מהר, ובהחלטיות.
משום מה, כשחותמי המכתבים הראשונים החלו להשתמש בדרגותיהם - אף מכתב לא שוגר. כשמילואימניקים ערכו צעדות - איש לא גינה. אלופי צה"ל לשעבר אף הגיעו להשתתף ולהוביל. השבוע כבר אישרו בצבא לחיילים להשתתף בהפגנות, בנימוק שהן "לא פוליטיות". גיבורי העבר - ברק, חלוץ, יעלון, חולדאי, יתום, גולן - תרמו את שלהם להתססה, חלקם עוד לפני שבכלל הוצגה הרפורמה לראשונה. ומי שלא קרא לסרבנות ולאי־ציות - פשוט התייצב עם הרבה טקס מול המצלמות והתריע מפני משבר שלא היה כמותו בתולדות העם היהודי, או הזהיר בנאומים על סכנת חורבן, בידיעה ברורה שהמסקנה האופרטיבית של קהלי היעד שלו תהיה: זה הזמן לנקוט צעד קיצוני. והמבין - הבין, ועשה.
צריך, אפוא, לקרוא לילד בשמו: מה שהפך את המחאה לאפקטיבית היה תרומתן הקריטית של מערכות המשפט והביטחון - שבמקרה הטוב התרשלו ולא עצרו בזמן גלישה לניהיליזם חברתי, ובמקרה המפחיד יותר נתנו ביודעין תוקף מוסרי לחריגה המונית מכל נורמה דמוקרטית מקובלת. כך או אחרת, זו תרומה אקטיבית להכנעה כוחנית של הממשלה.
המשקעים של האירוע הזה ייכנסו לזיכרון החברתי ולארגז הכלים הפוליטי של ישראל. הסרבנות ככלי לסחיטה פוליטית - הוכשרה. נאמנות סלקטיבית של כלל המערכות - נורמלה. והחמור מכל: משבר האמון בדמוקרטיה, שיעשה קאמבק מפואר. לנתניהו יש אחריות גם למשבר המורלי שייווצר בקרב רבים אם הרפורמה תקרוס לחלוטין.
ברור מי ירימו ידיים מיכולתם לעצב את המציאות באמצעות מעשה דמוקרטי של הצבעה בקלפי ובחירת ממשלה. וברור להכאיב מי ירוויחו מזה. זו נקודת רתיחה לא פחות מכאיבה. אבל זה לא משבר חוקתי, אז לדמוקרטים לא אכפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו