הסרבנות היא גם על כתפי הממשלה

ראש הממשלה נתניהו אמר אתמול בפתח ישיבת הממשלה: "אני מצפה מהרמטכ"ל להיאבק בתקיפות בסרבנות". הרמטכ"ל בוודאי מודאג ביותר מהתרחבות הסירוב לשירות מילואים והוא מתמודד עם התופעה במלוא תשומת הלב. מתוך הכרה במורכבות הסוגיה, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר נקטו שיטה מאוזנת ושקולה. לפניהם מונחות למעשה שתי דרכי פעולה: הראשונה מובילה לטיפול משמעתי, נחוש והחלטי. השנייה, שבה בחרו הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר, מבקשת להתמודד מתוך מפגש אישי במאמץ ליצור שיח מכבד וקשוב. 

הדרך הראשונה מובילה להפעלת ענישה, גם אם לא תגיע עד כדי שיפוט ומעצר. הדרך השנייה מכירה בנחיצות הקריטית של הטייסים וחיילי המערכים המיוחדים ומאמינה בעומק המחויבות הבסיסית של אנשים אלה לשירות נאמן בשעת חירום, ובשל כך מתאמצת שלא לנעול בפניהם את הדלת ביחס לעתיד שירותם. הדרך בה נוקט הרמטכ"ל נכונה וצופה פני האיומים הממתינים בשער - אם חלילה יתממשו נידרש שוב למלוא האחדות ולמיצוי מלוא יכולות האומה.

בכל דרך, החובה להתמודדות עם איום הסירוב לשירות בצה"ל לא יכולה להיות מוטלת רק על הרמטכ"ל. גם לממשלה תפקיד חיוני. כך היה בכל שעות המבחן הקשות שבהן עמדה מדינת ישראל.

בחובתו הנעלה של צה"ל לממלכתיות היה תמיד ברור למפקדיו כי אין קיום לצה"ל כצבא־עם המשתייך רק לאותו חצי עם המיוצג בקואליציה הממשלתית.

האחריות לטיפוח רוח צה"ל באחוות הלוחמים מוטלת כמובן על מפקדי הצבא ובראשם הרמטכ"ל. אולם עצם מוכנות העם להתגייסות מעולם לא היתה מובנת מאליה. לממשלת ישראל ולהנהגת החברה האזרחית בכל גווניה יש אחריות לכינון התנאים הנדרשים להיענות האזרחים לחובת הגיוס. שימור צה"ל מעל ומעבר למחלוקות פוליטיות חייב להישאר ציווי ישראלי מוסכם.

גם במלחמת שלום הגליל 1982 נפערה מחלוקת גדולה על צדקת המלחמה. אולם גם אז, כאשר רוב מוחלט של מפקדי הגדודים במילואים השתייכו למפלגת העבודה ולתנועה הקיבוצית והתנגדו למלחמה, בכל זאת התייצבו כולם ופעלו במסירות ראויה. זה היה אז גם הסיפור האישי שלי. גם בתוך פרשת אלי גבע הסירוב לשירות היה מחוץ לכללי המשחק. מה שמתרחש בימים אלה מורכב וקשה יותר.

הסירוב עתה לא נסב נגד משימה קונקרטית השנויה במחלוקת אלא נגד ממשלה שמייצגת בזהותה מגמות מאיימות, וכנגדן מופעל איום הסירוב ככלי במאבק על דרכה של הממשלה. בהיבט זה האיום בסוג של הימנעות החיילים משירות, כמו שביתת הסבלים בנמל, ניתן להצגה כצעד שיש בו מכוח הסחיטה של הפיכה צבאית פסיבית.

מרגע שמהלך כזה נתפס ככלי לגיטימי במאבק הפוליטי קורסת לבנת יסוד מהמסד שעליו נבנה עקרון הממלכתיות של צה"ל. הסתייגות עקרונית ממהלך כזה חייבת להיות משותפת לכלל ההנהגה הישראלית מימין ומשמאל. במקום הזה הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל לבדם לא יוכלו לעשות עבור ממשלת ישראל מה שמוטל בשעה זו, במשבר שלא ידענו עד כה, בעיקר על הממשלה המכהנת.