דרוש מגשר אובייקטיבי

אם עו"ד יצחק הרצוג היה מתבקש לשמש מגשרבפשרה על הרפורמה,הוא היה פוסל את עצמו.
זה לכתחילה הרי לא הגיוני שמי שכיהן כחוד החנית של גוש השמאל עד לפני חמש שנים ילבש לפתע את גלימת הניוטרל מסולם יעקב, בסוגיה הכי נפיצה שנזדמנה לפתחנו.

בין כל הגיצים שעפו לאוויר מהמדורה, שהתעצמה מרגע שפורסם המתווה, העם אובד העצות נזכר בפרט אחד מוכר: נשיא זה ג'וב פוליטי.

נכון שהוא לא ישן כבר חודשים, ושהוא אהוד ואהוב, אבל את הקריירה המפוארת שלו הוא החל כיועץ של רבין ופרס, המשיך אצל אהוד ברק והביא לשיא יחד עם ציפי לבני כשנלחם בנתניהו, שכזכור - משמש כרגע צד, ה־צד, בעניין. אמנם שמחה רוטמן העדיף אותו על פני מרים פרץ בבחירות לנשיאות (קציצות מרוקאיות אינן קורט הכורכום שלך, הא שמחה?), וברית חדשה בין משכן הנשיא לבין רבים מאנשי הימין נכרתה סביב המינוי הפוליטי לתפקיד הממלכתי - אבל 30 שנות חברות במפלגת העבודה לא חוסמות ברגל את נתיבי איילון.

ישמור על נתניהו מאוחדת

"אנחנו חייבים פוליטיקה ששמה את האזרחים מעל הכל, מקשיבה להם ומכבדת אותם. פוליטיקה שזוכרת שנבחרי העם הם נציגים, משרתי ציבור, ולא אדונים לעצמם".

יש שגיאה מובנית במילים אלה, שאמר הנשיא בכאב בטרם הוצג המתווה. השגיאה היא שאנחנו - ואני משערת שהכוונה כאן היא לאזרחים - לא חייבים פוליטיקה. וכשמוסד הנשיאות מושפע מפוליטיקה, צומח מפוליטיקה ואולי גם עתיד לשוב אליה יום אחד - מינויו כמגשר הלאומי עלול להיות נגוע בניגוד עניינים.

וזו העת לשאול אתהימין המאוכזב- לאיזו פשרה בעצם ציפיתם? נדמה שהיחידה שהבינה מראש ובאופן מהותי את משחק הפשרה היתה מרב מיכאלי, שענתה באופן נחרץ ובלי להתפשר: כל עוד נתניהו בשלטון - אין על מה לדבר. היא הבהירה שהסוגיה אינה הרפורמה, אלא ימין מול שמאל. המסר שעבר מהשמאל: כך מתנהג צד שבטוח בצדקת דרכו.

ואיזה מסר עבר מהימין? בימין נלחצו מהמחאה, והוצפו רגשות אשמה, אחריות ממלכתית ופחד אמיתי ממלחמת אחים ככל שנקף הזמן. אם הרפורמה הכרחית ברמה שלא מאפשרת התנהלות משפטית תקינה במדינה כבר 30 שנה - איזה מסר מעביר הימין כשברגע שהשמאל נכנס להתקף טנטרום הוא נלחץ ומפרסם גילויי דעת בעד פשרה? איזה מגשר יאמין לצד ימין אם הוא זה שיזם את המשבר, אבל הוא גם הראשון לרדת על ארבע ולדבר על פשרה? כך לא מתנהג צד פגוע.

עולם חסד ייבנה

בסרט"השכן שלי אדולף",ניצול שואה מנסה להשתקם בארגנטינה של שנות ה־60, ושוכר לעצמו בית מתפורר בקצה כפר קטן ושקט. את הבית הנטוש שוכר גרמני שדומה להיטלר באופן מחשיד, שמודיע לו על טעות ברישום בטאבו: צריך להזיז את הגדר. הגרמני פולש לחצרו של היהודי, ורומס את שיח השושנים השחורות ששתל היהודי לזכר אשתו שנרצחה באושוויץ, שיח זהה לזה שהיתה מגדלת בפולין שלפני המלחמה.

את הגדר החדשה הגרמני מציב דווקא על השושנים. היהודי צועק ובוכה, מוותר על השטח ובלבד שהשיח ימשיך לחיות, גם אם בחצר השכנה. אך הגרמני וזוגתו, שמתגלה כפושעת נאצית על אמת, לא שועים לצווחותיו של היהודי ומזמנים אותו לדין בבית העירייה.

היהודי, בטוח בחפותו, מציע לשופט פשרה ומספר על משפט שלמה: כיצד שתי אימהות ילדו שני תינוקות, בבוקר גילו שאחד מת, וכשהמלך הציע לחתוך את הוולד לשניים ורק אחת מהן ויתרה - התגלתה האם האמיתית.

היהודי בטוח שהמשל ברור, אך השופט הארגנטינאי מבין דברים אחרת משלמה המלך: הסכמת להתפשר, הוא אומר. סימן שהאדמה הזאת לא באמת שלך. החצר עם שיח השושנים לזכר האישה היפה שנרצחה באושוויץ עוברת לרשותם של זוג הגרמנים באופן רשמי.

נכון, בעולם הפנטזיה היהודי אוהבים את אנשי החסד הללו. אבל "כה עשו חכמינו", ממש כמו המעברה של סאלח שבתי, אינו מקום לחיות בו.