האויב מבחוץ עלול לנצל את הקרע מבפנים

אנחנו כבר לא "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", כפי שהגדיר אותנו המן בתוכנית ההשמדה שלו בימי הפורים ההם. לעומת זאת, אנו עדיין "עם אחד מפוזר ומפורד" עמוקות, בתוכנו, בייחוד עתה, עם פוטנציאל תבערה פנימי, שמה שראינו ממנו עד כה היה רק משחק ילדים.

כל ה"הַהַמָּנִים" של דורנו – חמאס, חיזבאללה, איראן, ארגוני הטרור והמפגעים הבודדים - רואים את הנעשה ומשוכנעים שזו שעת כושר מתאימה שלא היתה כמוה, לפגוע בנו ולהחליש אותנו עוד; לנצל את ההתפוררות הפנימית, לנסות ולפורר אותנו גם מבחוץ.

דבריו של סלאח ברדוויל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, שזיהה את "חילוקי הדעות הפנימיים בישות הציונית ואת משיכת כספי ההשקעות ממנה" כ"הזדמנות" עבור "המאבק הפלשתיני", משקפים הלך רוח רווח אצל אויבים נוספים שלנו. דו"חות מודיעין שנערמים כבר כמה חודשים על שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות בישראל מלמדים על כך בבירור.

השורה התחתונה שם מלמדת שהאויבים הכי מרים שלנו, אלה שלא רואים לנו בעיניים, מריחים עתה הזדמנות פז לפגוע בנו ולא מן הנמנע שינסו לנצלה. הם טועים, כמובן, כי כשאיום קיומי מבחוץ מתרגש עלינו – בין אם מדובר במלחמה או במבצע צבאי שנועד לבלום גל טרור קשה - אנו לפתע מתאחדים ו"כמו רקפות בין הסלעים", כבשירו של אריאל הורוביץ, הפנים היפים של הארץ מתלכדים.

אבל השאלה היא מדוע אנו בכלל צריכים להגיע לשם? הרי המחיר, גם לאחר ההתלכדות ושובה הזמני של הסולידריות, יהיה כואב ויקר. כרגע האחדות שבתוכנו היא אחדות חסרה. בזמן מלחמה וסכנה אנו מתאחדים, אבל בימי שגרה איננו מצליחים לייצר תוכן אחדותי ומכנה משותף רחב דיו. בימי שגרה, הערבות ההדדית שלנו מתמוססת והופכת למס שפתיים ערטילאי.

אין מנצחים ומפסידים

ישראל של השנים האחרונות היא מדינת בועות. קהילה קהילה וענייניה, סקטור סקטור ועולמו. במקום להתרכז במי שמבקש לתלות אותנו, אנו עסוקים בלתלות זה את זה. אנו זקוקים לדבק, כמו לבלון חמצן, אבל בשנים האחרונות כולנו מלבים את אש הפירוד.

מלחמת אזרחים, גם לא בעצימות נמוכה, עדיין לא מתנהלת ברחובותינו, אבל ברמת התודעה היא כבר כאן. יותר ויותר חלקים באוכלוסייה הופכים מחויבים בעיקר לקבוצות ההתייחסות שלהם ופחות לחלקים אחרים בחברה, וכל הצדדים למחלוקת הגדולה שאופפת אותנו עכשיו שופכים דלק על שריפת האסמים הזאת.

יאסר ערפאת גילה פעם שהוויכוח הפנים־ישראלי על הנסיגה מלבנון בשנת 2000 המריץ אותו לצאת לאינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו כ־1,100 ישראלים ונפצעו כ־8,000. אחמד יאסין, מנהיג החמאס, דיבר עם אנשיו באותה הרוח, על רקע טרור המתאבדים אז.

האם באמת צריך להגיע לשם? האם לא ניתן, רגע לפני שאנו מתאחדים בעל כורחנו מול מבקשי נפשנו מבחוץ, להתאחד מרצון ולהתחיל להידבר? הכרעה של צד אחד במאבק סביב הרפורמה המשפטית עלולה לעלות לכולנו ביוקר. בסיפור הזה אין באמת מנצחים ומפסידים כי כולנו נפסיד.

היחיד ברמת ההנהגה שמבין זאת בינתיים הוא הנשיא יצחק הרצוג. גם יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ ואנשיו נמצאים בכיוון, אבל האחריות העליונה מוטלת על בנימין נתניהו שנמצא בעמדת ההנהגה. היועצת המשפטית לממשלה, שאוסרת עליו להיכנס לחדר אחד איתם כדי לדון בפשרה המתחייבת, צריכה להביא בחשבון שיקוליה גם את האיום הזה מבחוץ. במקום לנקוט גישת "ייקוב הדין את ההר", עליה לאפשר לנתניהו להוביל מהצד שלו את ההידברות על הפשרה.

גלי בהרב־מיארה חייבת להבין שבתוך מציאות מסוכנת, שאינה מציאות נורמלית, דרושות גם החלטות אמיצות, "לא נורמליות", שחורגות מהנורמה ואינן בהכרח על פי הספר.