אם ח'אן אל-אחמר הוא המבחן, עדיף להיכשל

תראו כמה מהר זה קרה: ממשלת המחנה הלאומי עוד לא חוגגת חודש להשבעתה, וכבר קופץ, כמו בהתניה פבלובית, הימין שמימין לימין. זה שגם ממשלת ימין "על מלא" לא עושה לו את זה. זה שגם העמידה על סיפה של רפורמה היסטורית במערכת המשפט - לא מרגשת אותו. זה שגם תיקים בכירים ומשפיעים לדמויות הקצה בציונות הדתית־מתנחלית - לא מספקים אותו.

"לא מספקים" זה אנדרסטייטמנט. הם הרי עובדים בלא להיות מרוצים. מה שעומד על הפרק, מה שממש דחוף לאגף הזה לעשות, זה למצות בהקדם האפשרי כל מהלך שעשוי להביך, לסכסך, לתקוע מקל בגלגלים, לפצל, לקלקל, להטריל את הממשלה, וכמובן, איך שכחנו - להוכיח שבעצם נתניהו לא מספיק ימני, וספק אם בכלל היה אי־פעם.

אז מה עושים? עולים על ההר. כובשים את הטרש. הלוא אין משימה בוערת יותר על סדר יומו של הימין ממאחז חדש בשומרון. פעם השם דרוקמן נישא בפי כל כסמל של פשרה, של גישה פרגמטית ושל חתירה להסכמה. חודש לאחר פטירתו, לכמה מצאצאיו ומממשיכי דרכו דחוף לקרוא על שמו פעולת נוער מתריסה, שכל תכליתה היא להביך את הממשלה על רקע ביקור מדיני, להסלים את המתח בין גלנט לסמוטריץ', להעמיד למבחן את ההסכמים הקואליציוניים - וכמובן, לייצר אירוע־מדיה מצולם שיוכיח לימין שמימין לימין שהנה, ממשלת "ימין" מפנה יהודים. תהיו בטוחים שתכף גם נשמע שהם מתגעגעים לבנט ולשקד. הו, כמה שהם מתגעגעים!

הטרלות או לא להיות

עוד זה מפנה וזה בא: גם ח'אן אל־אחמר על הפלנצ'ה. שלא תחשבו שאין מי שיושב וחוכך ידיים בהנאה. תביאו פופקורן. בואו נראה איך תנהג ממשלת נתניהו. מאחז של יהודים היא מפנה, ולמאחז של פלשתינים היא מאפשרת לשגשג ולפרוח? אם הממשלה לא תפנה, הם מתריעים, סימן שהיא שמאלנית. בפזיזות אווילית שאין לתארה, מלבים את האש המיותרת הזו גם ח"כים מתוך הליכוד. במקרה גם אלה שיש להם בטן מלאה על נתניהו.

לעולם לא אצליח להבין איך ערימת פחונים אומללה, פקעת של עוני ודלות אי־שם על הדרך היורדת ממעלה אדומים ליריחו, הפכה למבחן הגדול של הימין. לנייר הלקמוס של המשילות. פצצת גרעין מתקתקת בעיבורו של צריף דולף. וכן, שמעתי את ההסברים על המיקום האסטרטגי ועל הבנייה הבלתי חוקית ועל התמיכה האירופית.

מאוד רוצים שנזדעזע מהפלישה הקרקעית ומהיעדר המשילות ומהאיום האסטרטגי על הרצף היהודי במבואותיה המזרחיים של ירושלים בואכה ים המלח; משום מה, הטרגדיה האנושית שם מזעזעת יותר. אז אם המבחן האידיאולוגי הגדול ביותר של הימין העכשווי הוא לגרש את האומללים מח'אן אל־אחמר בהקדם ויהי מה, אני מעדיף לקבל נכשל מאשר לעבור בהצטיינות. וזה לא מעניין אותי שגם בג"ץ הורה לפנות.

יכול להיות שגורמים אינטרסנטיים בקהילה הבינלאומית וברשות הפלשתינית דוחפים את תושביו האומללים של מאחז הפחונים הרעוע לנקודה הגיאוגרפית הזו כדי לייצר מתיחות מול ישראל או לקבוע עובדות לא רצויות בשטח. בהחלט יכול להיות שהם מנוצלים לטובת פרובוקציה. אבל חבל מאוד שבימין משתמשים בהם באותה ציניות קרת לב כדי להעביר מסר; כדי להוכיח לעולם ולעצמנו שאנחנו בעלי הבית.

זה, אגב, סוג של מחלה פתולוגית בימין: איכשהו תמיד ילדה של עובדים זרים שלהוריה אין אישור שהייה בתוקף, או קומץ פליטי מלחמה מאוקראינה שלא עומדים באחד הסעיפים בחוק השבות - הם המבחן הגדול של הימין. אם לא נגרש את ההיא מחר בבוקר, ואם לא נגיף את התריס בפני ההם - סימן שאין משילות ושהממשלה לא ימנית. אני מצטער: לא רק שזה לא משכנע - עצוב שאלה פניו של הימין העמוק.

והעניין הוא שכל האיוולת הקטנונית הזו מבצבצת על סיפה של רפורמה היסטורית, שהטרידה את הימין בעשורים האחרונים. זה כמעט בנוהל, בפרוטוקול: אם יש אפשרות לחבל ביכולת של הממשלה להגיע להישג מיוחל כשהיא מאוחדת, מגובשת וחדורת מטרה - יהיו בימין שמימין לימין מי שימצאו דרך להניח מטעני צד. להעכיר את האווירה. זה בדיוק מה שקרה כשטראמפ ונתניהו הכריזו על "תוכנית המאה", עם אור ירוק, היסטורי, ראשוני, להחלת ריבונות - תסמכו על הימין שמימין לימין שהוא יעשה כל מאמץ לנטרל את ההישג. למה? אתם כבר יודעים. כי זה לא מספיק ימני.

מה כן ימני? לסכל את תוכנית המאה - ואז לרוץ ולהתגייס למאמצים לריסוק המחנה הלאומי ולהקמת ממשלת לפיד עם מרצ והעבודה. ואני בטוח שהם כבר מתגעגעים לבני גנץ ולעמר בר־לב. או־הו, כמה שהם מתגעגעים!

כלום לא מספיק

זה כנראה לעולם לא ישתנה; יש אנשים שצריכים לעלות על מכונת הזמן ולרדת בתחנת 2008, כדי להיזכר איך היתה ההרגשה להיות ימני בעידן שקדם לנתניהו השמאלני ולממשלת הליכוד הלא־מספיק־ימנית. אח, הימים היפים, אחרי טראומת ההתנתקות, כשהכוחות הפוליטיים המובילים פיתחו פנטזיות על "התכנסות" שנייה, כשבתקשורת ובאליטה הביטחונית סימנו את יהודה ושומרון כגידול סרטני שיש לגדוע מהגוף, כשהמתנחלים והדתיים־הלאומיים כולם תוארו ככת משיחית ואיומה שיש להגביל את התקדמותה בצבא ובחיים הציבוריים, וכשמפעל ההתנחלויות כולו הוגדר כמחסום היחיד בפני קבלתה של ישראל למשפחת העמים, לנורמליות ו"למקום שכיף לחיות בו".

12 שנות ממשלת ליכוד שינו את המציאות באופן רדיקלי. מ"צונאמי מדיני" - לגיבוי אמריקני להחלת ריבונות, שגרירות בירושלים והכרה בגולן. זה לא מספיק. ח'אן אל־אחמר תמורת בג"ץ? הם ייקחו את הפחון.