אירופה כבר לא מתרגשת מהשמדת היהודים

בברלין, ערב חג המולד, מצאתי קישוט מקורי לעץ אשוח: ילדה קטנה עם שמלה לבנה וכוכב זהוב. לידה על הארץ מוטל טלאי נוסף, כלומר כוכב צהבהב כזה. היו לה פנים תמימות וקוקו אסוף גבוה. מיניאטורת עץ עדינה, עבודת יד מנוסרת היטב. הרבה פרטים קטנים. האמן לא שכח לציין: "עבודת יד, מיוצרת בגרמניה". חנה'לה ושמלת השואה, כיניתי אותה ביני לביני כל הדרך אל הקופה.

באוגוסטשטראסה, אחד הרחובות השיקיים של ברלין, זיהיתי בחלונות הראווה תהליכים אופנתיים שהזכירו לי תקופות אפלות: מדים של אסיר מונחים באופן דומה מדי למה שסבא הראה לי בסרטים על שנות ה־40. מה שקוראים לו בעולם "מלחמת העולם השנייה", ואצלנו "השואה". הפסים אמנם בתכלת או בכתום, אבל מי שטעם יין הונגרי כדי לשכוח את בירקנאו, לא יכול להדחיק. בחנות אחרת באותו רחוב ראיתי חליפת מכנסיים מהממת, עמוסת מבוכים בצהוב וכתום, שאם מסתכלים בה היטב קולטים צלבי קרס. שלחתי לסבא בווטסאפ, וזה הזכיר גם לו.

ברחוב המקביל נמצא "בית הכנסת החדש", שניצל מליל הבדולח בזכות קצין גרמני, אבל ב־1940 כבר אמרו למתפלליו לתקתק את הסידורים שלהם החוצה, כי תכף ההיכל הופך למחסן של הוורמאכט. הוא נבנה במקור ליד בית החולים היהודי. בשלהי המלחמה הופצץ, בשנות ה־90 שופץ, וכיום, באיזו שעה שלא תתקרבו, יש שם אבטחה. "קהילת שלום" מקיימת שם תפילות.

לילה טוב אירופה

היום הוא יום השואה הבינלאומי, איזה כיף שהאו"ם קבע אותו. כשמסתובבים בעולם ורואים רמזים למה שהתרחש לפני 80 שנה בסך הכל, עלולים להרגיש שמדובר באירוע פרטי. אבל כדי להבין רמזים צריך לדעת מה קרה כאן פעם.

בבית שבו גדלתי אסור היה לדרוך על אדמת גרמניה, אסור היה לקנות מכונת כביסה מתוצרת גרמניה, ואם קניתי קלמר שיוצר בדיסלדורף וגיליתי את זה בטעות בבית - מוטב היה לי ללכת להחזיר את הסחורה ב"פלג" בלי להתייעץ קודם עם הגורם המפרנס. חשבתי שככה זה אצל כולם. בפעם הראשונה שהוזמנתי לכנס בברלין והפרתי את השבועה המשפחתית, הסתנוורתי מ"אבני הנגף" על המדרכות. בפעם הרביעית, אני כבר רגילה, התיישבתי על ספסל והישרתי מבט לרחוב כדי לספור כמה מקומיים וכמה תיירים מביטים למטה אל ריבועי הפליז, שמנציחים את שמות הדיירים שגרו כאן וגורשו אל מותם בפרק הכי אנטישמי בהיסטוריה. איך תזהי תיירים ישראלים בגרמניה? הראש שלהם באדמה, מחפשים ריבועי הנצחה לשואה.

ובליבה חומה

יכול להיות שהשואה מעניינת רק אותנו? ואולי הם פשוט לא יודעים מה היה? בבריטניה הפסיקו ללמד על השואה בבתי הספר. בצרפת מסתמנת אותה מגמה. בפולין הממשלה טוענת שמלמדים על השואה, אבל בפועל - הם מעלימים את הפרק הזה. יפה מצידם להתבייש, אבל עדיף להכיר בחטא ואז להיות נבוכים ממנו.

במוזיאון ההיסטוריה של גרמניה, על גדות נהר השפריי, מוצגות שתי תערוכות ביקורתיות. אחת סוקרת את תולדות הגזענות, הלאומנות וזכויות האדם בגרמניה, בפולין ובצרפת. האחרת - מתעדת אמנותית מאה שנות חומה. בתערוכה הראשונה, הפרק על השואה מגיע מייד אחרי הפרק על היעדר זכויות לנשים - גלישה מזעזעת, שהסאבטקסט שלה ממזער את רצח העם. כאילו - פעם היו סופרג'יסטיות, ואז היה גטו. קל. בתערוכה השנייה, השואה היא פרק שממחיש את האיחור שבו המנהיגות מתערבת בטרגדיות, וגם זה יפה מצידם, אבל על הדרך מתבהרים הממדים האמיתיים של השואה עבור גרמניה.

נראה כי מבחינתם, מה שהיטלר עשה זה שלנו. כל אומה בוחרת את הנרטיב שלה ומחליטה איזו טראומה כדאי לטפח. הטראומה שגרמניה בחרה היא החומה. בזה היא מתפלשת, ועם השנים הטרגדיה של היהודים הופכת להיות הערת שוליים אגבית. הסימבולים שצועקים אלי מחלונות הראווה מילים ברורות, אולי משוחחים עם התת־מודע של מי שעיצב אותם. וככל שיחלוף הזמן, גם זה לא.

השכן שלי דוגו

בארץ מוצג כעת הסרט "השכן שלי אדולף". השכן שלי הוא סבא שלי דוגו, שמנגלה פינק אותו בשני מספרים על היד. יוצרי הסרט מגדירים את יצירתם "דרמה קומית". כשצפיתי עם סבא ביס פלאנט אשדוד - לא צחקנו בכלל, אף שסבא הוא מלך בדיחות השואה. סבא אמר שהסרט הוא על נקמה, ואכן מדובר במוטיב מרכזי. הגיבור מחפש דרכים לסגור חשבון, ואפילו השגרירות הישראלית, שדוחה אותו מכל מיני סיבות (גילנות, גאווה ישראלית, שכנוע היסטורי...), מגיעה בסוף לנקודת מפנה.

גם אתה רצית לנקום? "אף פעם לא". ותוך כדי? "היה לילה אחד, בצריף במטהאוזן, שהיה לי נורא קר. הכניסו אותנו עשרות אנשים, ומהחלון ראיתי קצין אס.אס עם הנשק כמה מטרים מעלי. ריחמתי עליו. חשבתי לעצמי: הוא בעמדה פתוחה, לי לפחות יש גג מעל הראש". סבא, זאת מחשבה מטורפת. "לא, אלה מחשבות של ילד". סבא, היית בן 15 כשזה קרה. אלה לא מחשבות רגילות. ילדים של גרמנים עזרו להרוג יהודים בגיל הזה. "אני תמיד הסתכלתי על סבלו של האחר, שיותר קשה לו מאשר לי. גם אחרי המלחמה, להתמודד עם היתמות ועם האי־ודאות, ראיתי את היהודים ששרדו ואת הטוב שלי".

מה אתה רואה היום? "שקל להכחיש את השואה, כי הדברים כל כך אבסורדיים ונוראיים שקשה להאמין שהם קרו. העולם תמיד מרחם על החלשים - בתנאי שהם לא יהודים. אנחנו לא צריכים לנקום, אנחנו צריכים לספר מה עבר עלינו, ולהגן על עצמנו גם במקומות שבהם אירופה לא עושה את זה. גם באו"ם".