התקפלות מול ירדן? ההבטחה של נתניהו לסעודיה מדאיגה הרבה יותר

לאחרונה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי המטרה המרכזית של מדיניות החוץ שלו היא חתימת הסכם שלום עם סעודיה, כדי "לסיים את הסכסוך הערבי־ישראלי". בהתאם לכך, סביבתו מפיצה את בשורת השלום עם ריאד כאילו זה נמצא מעבר לדלת. 

בד בבד, התבשרנו על הדילוג של נתניהו, ביום שלישי, לבירת ירדן, שבו פגש את המלך עבדאללה והבטיח לו הבטחות שונות. התחייבות אחת פורסמה - ל"שמירת הסטטוס־קוו", אף שדווקא הירדנים הם אלו שחותרים תחתינו בעיר הבירה שלנו, מחבלים בכוונה בסטטוס־קוו. מהו המחיר ששילם נתניהו כדי שהמלך הירדני העוין יקבל אותו לארמון עוד יתברר, אבל מהו המחיר של מקסם ניגוב החומוס בבירת סעודיה אנחנו יודעים היטב, והוא כבד מנשוא.

שר החוץ הסעודי, פייסל בן פרחאן, נקב במחיר הסעודי השבוע בבהירות מוחלטת. בראיונות עיתונאיים הוא הדגיש כי "לפני הכל צריך לפתור את הסוגיה הפלשתינית, והסכם מלא וקבוע שיביא להקמת מדינה פלשתינית בצורה מכובדת חייב להיות עדיפות ראשונה". סעודיה לא משאירה מקום לספק - לפני נייר פומבי עם ירושלים צריך, קודם כל, להקים מדינה פלשתינית.

מי שחושב שהקשיחות הבלתי סבירה שהפגין השבוע שר הביטחון מהליכוד יואב גלנט מול הפגנות ההתיישבות הילדותיות בשומרון מקרית, שיחשוב שוב. מי שסבור שנתניהו וגלנט לא מנסים להתנער מההתחייבויות הקואליציוניות כלפי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בתחום ההתיישבות, חולם.

השבוע פורסמה ב"ישראל היום" התוכנית לביצוע מהפכה בהתיישבות. בכלל זה אישור אלפי יחידות דיור, שינוי סדרי עולם במועצת התכנון העליונה ומה שכונה ציר עוקף משרד הביטחון. ובכן, אלו התחייבויות שכבר ניתנו בהסכם הקואליציוני לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר. כך גם העברת הסמכויות האזרחיות ביו"ש לשר של הציונות הדתית. אלא שבינתיים אנחנו עדים לקרבות הרחוב שבין גלנט וסמוטריץ' בדיוק בעניין הזה.

ומי שלא מזהה כאן את הדפוס ההיסטורי של אי־עמידה בהתחייבויות מצידו של נתניהו, באמת לא למד כלום. דפוס שמחובר ישירות למקסמי השלום מול סעודיה ולהבטחות למלך הירדני. המהפכה בהתיישבות תתחולל רק אם יסובבו לנתניהו את היד ולא תהיה לו כל ברירה. ולא לשכוח, מעבר להתקפלות מול ירדן, שרק לפני שבוע שלחה את השגריר שלה לחולל פרובוקציה בהר הבית, מה שראש הממשלה מבטיח לסעודים מדאיג הרבה יותר.

הנופש במכה יכול לחכות

נתניהו הרי חתר ברוב שנות מנהיגותו להקמת מדינה פלשתינית, שאותה דורשים הסעודים כתנאי להוצאת היחסים בינינו מהארון. לכן הגיע הזמן שגם בצמרת הליכוד יעשו סוויץ' בראש ויודיעו שישראל לא משלמת עוד דבר עבור הסכמים עם מדינות ערביות, בוודאי לא בשטחי מולדת ובמרכיבי ביטחון. הרי כבר היום ירושלים מקיימת מול ריאד מערכת יחסים ידידותית, ואפילו אינטימית. מעין שותפות אסטרטגית, שכוללת מרכיבי ביטחון, כלכלה ומסחר. אז מי צריך את הנייר שיכריז על שלום לכאורה, ועלול להחמיץ גם את היחסים הטובים הנוכחיים בין המדינות.

נא לשים לב להבדל שבין ה"שלום" מול ירדן לבין היחסים הנוכחיים עם סעודיה. לירדנים נתנו שטחים נרחבים, הקנינו דריסת רגל מסוכנת בהר הבית, אנחנו מספקים מי כנרת יקרים - והכל בעבור איבה והסתה מתמדת מצד הציבור וחצר המלוכה. מבלי לעסוק באסון מקסם השלום הפלשתיני של אוסלו, הלקח המצרי זהה. נתנו להם את כל סיני ומאגרי נפט, ובתמורה אנחנו מקבלים פחות ממה שמספקת לנו סעודיה, ללא הסכם פורמלי. נראה אתכם נוסעים לטייל בפירמידות.  

לכן הנופשונים במכה ובמדינה יכולים להמתין עד לביאת המשיח. השותפים הקואליציוניים של נתניהו חייבים לסגור לו את הדלת בפני כל תשלום שהסעודים דורשים, בתמורה לנייר חסר המשמעות שכותרתו "הסכם שלום".

דיקטטורת הסאטירה

עבור מי שצופים בתוכניות הסאטירה בארץ, העולם פשוט וצלול. יש צד אחד משעמם כי הוא פשוט מושלם, ואילו הצד השני - אלוהים ישמור. אמנם הוא שוב זכה ברוב הקולות בקלפי, אבל כולו צחוקים: הוא מטורלל, מגוחך, מסוכן, ואפשר להריץ עליו אינסוף דאחקות.

הצד המושלם הוא כמובן השמאל, שכולל, אגב, גם את הערבים, הפרוגרסיבים בכל העולם, ואפילו את ארגוני הטרור הפלשתיניים. עליהם אין מה לצחוק, כי אין שום חומר להשחיז בו את הציפורניים. אבל הימין הישראלי - איזה בידור.מילא השמאלנים מ"היהודים באים", מילא החתרנים מ"ארץ נהדרת" ואפילו עזבו את הפרוגרסיבים המקשישים מ"זהו זה" - אפילו ארז טל וישראל קטורזה, שחפים מכל אידיאולוגיה, יודעים לצחוק רק לכיוון אחד.

גם אצלם, ב"פה זה לא אולפן שישי", אין בדיחות על השמאל, לא היום ולא בימי הממשלה המושלמת הקודמת. כידוע, רק טלי גוטליב, קרעי, ביבי, סמוטריץ' ובן גביר הם מגוחכים ומפחידים. לכן, גם אצל ארז טל, קטורזה ונוסבאום ירדו על בן גביר והדרישה שלו לאכיפה שוויונית בהפגנות, וכמובן כיסחו את כל המטורפים שרוצים לסתום לכולנו את הפה עם ההפיכה המשפטית שלהם.

ההומור והסאטירה עובדים רק לכיוון אחד, כי מעולם לא היה פה דיכוי הפגנות מטורף, אפילו לא כשהפעילו מכת"זיות באכזריות נגד מפגיני ההתנתקות ואוסלו. גם לא היה מקום לצחוק כשאריק שרון הונה את הבוחרים ומתפקדי הליכוד; כששאול מופז הבטיח שלא יעזוב את הבית בליכוד ומייד נטש לקדימה; כשאהוד ברק המציא עמותות פיקטיביות כדי לנצח בבחירות; כשרבין ופרס טענו שיאסר ערפאת הוא לא ארכי־מחבל אלא פרטנר לשלום. שלא לדבר על העידן הנוכחי.

אין די דמיון לייצר בדיחות על מרב מיכאלי, האישה שטרללה את השפה והתרבות העברית; אין מספיק דאחקות על האיש עם הפה הגדול שמזהה תהליכים, שלא ברור איך הגיע להיות סגן רמטכ"ל; אי אפשר לרדת על השר הקודם לביטחון הפנים, שלא היה מודע למה שיוצא לו מהפה; וגנץ ולפיד - עליהם מקסימום אפשר לגחך כסמרטוטים פתטיים, אין הרי סיפורים עסיסיים מגרסאות השירות הצבאי של יאיר לפיד, שלא לדבר על החיזורים הנואשים של גנץ אחרי אבו מאזן, שהסתיימו רק בטרור.

ואגב, איפה אחמד טיבי, הדוקטור היועץ של אבי הטרור ערפאת, ואיפה כל חבריו המופלאים, בתוכניות הסאטירה שלנו. נכון, הגיע הזמן לסאטירה אמיתית גם בימין. קשה לראות איך זו צומחת בערוץ 14 ובגלי ישראל חסרי חוש ההומור, אבל הטענה הזו לא פוטרת סאטיריקן אמיתי מלהפסיק להיות פוליטרוק פוליטי. אין באמת מקום לייחס עודף יצירתי ותבונה לכוכבי הבידור הישראלים, גם הם חלק מהעדר המוסת של מי שמגחכים לפי הקודים של החברה. ובכל זאת, רק כשנתחיל לראות בדיחות וביקורת מושחזת על שני הצדדים, נדע שיש לנו באמת דמוקרטיה.