ההתרגשות מבחירתה של הכנסת הראשונה ב־1949, או כפי שנקראה אז "האסיפה המכוננת", הייתה עצומה. לראשונה מזה אלפיים שנות גלות נטולות עצמאות, זכה העם היהודי למדינה ריבונית משלו. למעשה, אלה היו נציגיו הראשונים מאז ימי בר כוכבא.
הקמת המדינה, בה' באייר תש"ח, (14 במאי 1948) לוותה בחששות רבים מהמלחמה שתפרוץ, ומפלישת כל צבאות ערב, חששות שהתמלאו במלואם. הבחירות לכנסת הראשונה היו למעשה חגיגת ניצחון במלחמה ותחושת רווחה אחרי הניצחון, הדיפת הצבאות הפולשים ומיסוד הריבונות. זאת, למרות הקורבנות הרבים שספגנו.
כך למשל, "אגודת הצמחונים" מאחלת כי "מי ייתן ורוח נביאי ישראל שוחרי השלום, הצדק הסוציאלי תהא שורה על האספה ומדינת ישראל תמלא את יעודה הנבואי". הרב, המתרגם והחוקר ד"ר אהרן קמינקא כתב: "זאת חגיגה היסטורית שזכיתי להגיע אליה בערוב ימי, בין שרידי הצירים מהקונגרס הציוני הראשון. מבורכים יהיו כל שעזרו בבניין המדינה העצמאית והגנתה ובכך הרימו קרן עמנו וכבודו בכל העולם".
ראש העיר תל אביב דאז, ישראל רוקח, בעצמו חבר בכנסת הראשונה מטעם הציונים הכלליים, הדגיש כי "עירנו, אשריה שזכתה לכך שתתבשר ההכרזה על מדינת ישראל מעל בימתה. ברכתנו הנאמנה לכל נבחרי העם, המתכנסים כיום הזה למושבם ההיסטורי בעיר הקודש ירושלים – עיר בירתנו הנצחית – ותפלתנו שמלכות ישראל תיכון עדי עד!".
גם מערביי ישראל הגיעה ברכה: הכומר מרקוס, בשם תושבי עילבון כתב: "אלפיים שנה עברו על עם ישראל בציפייה ליום המאושר הזה. רוח דוד ושלמה מרחפת בשמחה".
יו"ר הכנסת היוצא, ח"כ מיקי לוי : "השבעתה של כל כנסת חדשה היא מעמד מרגש שמבטא יותר מכל את ריבונותו של העם היהודי בארצו המתחדשת".
חלק מהמסמכים ההיסטוריים:
