ייסורי ראש הממשלה: לראשונה בחייו הפוליטיים, נתניהו לא יוכל לדבר ימין ולעשות שמאל
בהתיישבות, מול הטרור ובמערכת המשפט: יו"ר הליכוד יצטרך להתמודד עם הקואליציה שיקים שלא תאפשר לו להמשיך לפעול כפי שעשה בעבר • קרוב למחצית מהמצביעים הערבים יודעים בבירור שמנסור עבאס מצהיר בעקביות על קבלת כללי המשחק של המדינה הציונית, ולמרות זאת, ואולי בגלל, הם שמו רע"מ בקלפי • זוהי מהפכה, ואסור להחמיץ אותה
Your browser doesn’t support HTML5 audio
איך שלא מביטים על זה, מי שניצחו את הבחירות הם הערבים. ההשתוללות של רבים מהם היא שיצרה את החיפוש אחר מושיע לאומי, בדמות איתמר בן גביר. בד בבד, באיוולתם, לא הצליחו נציגי הבוחרים הערבים לרוץ יחד ואפילו לחתום על הסכמי עודפים.
הערבים הם שהעניקו לאיתמר בן גביר - לא לבצלאל סמוטריץ' - את ההישג הדרמטי שלו, שהיה צפוי לחלוטין. בחודשיים שלפני הבחירות, על כל צעד ושעל, נתקלתי במי שלא חששו להצהיר כי בפעם הראשונה בחייהם הם בדרך לבן גביר: דתיים, חרדים, הרבה חילונים, ואפילו מי שלא בהכרח מזוהים עם הימין. המסר של בן גביר נתפס מבחינתם כסוג של "לא עוד" לתחושת ההפקר, לחשש ואפילו להשפלה הלאומית.
כל מי שניסו להוציא את בן גביר אל מחוץ למחנה צריכים לשאול את עצמם איך ולמה זה קרה. מדוע כל כך הרבה אנשים החליטו לבחור באיש שמנופף באקדח ומבטיח להיכנס בערבים. והאמת, יש להם סיבות מצוינות לכך. מדובר בתהליך ארוך שנים שרובו התחולל במשמרת של בנימין נתניהו, אבל התעצם במשמרת של ממשלת "השינוי". שנים ארוכות של השתלטות על אדמות הנגב, גניבות ממחנות צה"ל, ירי לעבר בתים, השתוללות בכבישים, אפילו הרצח והפראות הפנימית בחברה הערבית עצמה.
ציון הדרך הבולט התחולל בפוגרומים בערים המעורבות ב"שומר החומות", תחת נתניהו, אבל מאז זה רק מתעצם. מלבד הטרור, הפשע, דמי החסות, שריפת האוטובוסים, ריסוק המשילות, מה שהדאיג והשפיל במיוחד הרבה ישראלים, משני עברי המפה, הן החוצפה והרצחנות. ומול הפוליטיקאים המקשקשים ולא עושים דבר אפקטיבי, קיבלנו את האיש שחרת על דגלו לשים לזה קץ.
לא ברור מה יעשה בנימין נתניהו, האיש שיצר את אוזלת היד הממשלית שגיבשה את התופעה הזו, אבל ברור מהי הזעקה של הבחירות - זעקה שבאופן פרדוקסלי הותירה דווקא את ביבי על הגלגל, לפחות בינתיים.
ניתוק ישן, מהפכה חדשה
גם סוף המרוץ של מרצ קשור במידה מכרעת לערבים. המספרים מלמדים שאין יותר ביקוש בצד היהודי־ציוני לסחורה של מי שעוסק באופן אינטנסיבי בהזדהות עם הצד הערבי העוין אותנו, עד כדי גילויים חולניים. מגמה שהגיעה לשיא בשבועות האחרונים, בקמפיין המצוקה של מי שהוזעקה כדי להושיע את המפלגה - זהבה גלאון.
ההזדהות של גלאון עם התוקפנות הערבית, הפניית האצבע המאשימה דווקא אל הקורבנות - תושבי יו"ש היהודים - היא סימפטום לגישה הכוללת של המפלגה. גישה שאיבדה סופית את הקשר עם המציאות וגם עם עיקר המצביעים.
ההצבעה למנסור עבאס, לעומת זאת, מבטאת מגמה הפוכה, שיש לשים אליה לב. חמישה מנדטים, קרוב למחצית המצביעים הערבים, הבחינו בבירור שעבאס מצהיר בעקביות על קבלת כללי המשחק של המדינה הציונית. מי שבניגוד לכל הפוליטיקאים של המפלגות הערביות מאז קום המדינה, לא מבקש לשנות את המדינה של הרצל אלא להשתלב בה. ולמרות זאת, ואולי בגלל, הם שמו רע"מ בקלפי. זוהי לא פחות ממהפכה שחלה לגבי חלק מערביי ישראל. אסור להחמיץ אותה.
נתניהו במציאות חדשה
בפעם הראשונה בחייו הפוליטיים ניצב בנימין נתניהו בגבו אל הקיר, עם קואליציה שלא תאפשר לו להמשיך לעשות את מה שהתמחה בו כל השנים - לדבר ימין ולעשות שמאל. הממשלה החדשה שלו תיאלץ לקבל החלטות בכל אותם נושאים שבהם הוא הוביל בעבר, בניגוד להשקפת העולם של שותפיו החדשים ושל רבים מבוחריו.
היא תיאלץ לטפל בטרור של פת"ח והרש"פ, ולהגיב, לראשונה מאז הסכמי אוסלו, באופן נחרץ. היא תידרש לעצור מיידית את ההשתלטות על שטחי C שביבי העלים ממנה עין בעבר, וכן - לפנות את ח'אן אל־אחמר ודומיו. היא תהיה חייבת לעצור את "חיזוק" הרשות של אבו מאזן, מבית בני גנץ.
לראשונה לא תהיה לנתניהו ברירה אלא להכשיר את מה שמכונים מאחזים - ההתיישבות הצעירה שמנהיג הליכוד החזיק על בלימה בכל שנות מנהיגותו הקודמת. בין היתר, הוא יידרש לאמץ את דו"ח השופט אדמונד לוי, ולהסדיר את כלל המעמד של הקרקעות והפיתוח ביו"ש; לפתוח את החסמים המכוונים, שמנעו את ההתפתחות הטבעית של ההתיישבות היהודית בטבור המולדת. וכמובן, להיפרד מהחזון שלו להקמת מדינה פלשתינית ביו"ש.
מובן שביבי ייאלץ להתמודד עם הפשיעה וההשתוללות במגזר הערבי, ולראשונה בחייו הפוליטיים להפגין עמוד שדרה ומשילות. זהו הרי הטיקט של שותפו החדש - איתמר בן גביר, שיהיה חייב לפרוע את השטר כדי לשרוד פוליטית. אבל המוקש המעניין במיוחד בדרכו של נתניהו יהיה העיסוק במערכת המשפט. הוא הרי הגן, ברוב תקופתו כראש ממשלה, על הקו האימפריאליסטי של השופט אהרן ברק ונתן למחלקת הבג"צים והיועמ"שים לנהל את המדינה.
בשנים האחרונות הוא הפך לאויב המוצהר של המערכת כולה, בגלל מניעיו האישיים הידועים. אבל עכשיו מנווטים את הספינה מי שרוצים ללכת הרבה יותר רחוק - רחוק מדי לטעמי - שיאתגרו גם אותו. ולא אמרנו מילה על המשפט שלו שמתנהל והולך. ברוכים הבאים לממלכת הייסורים החדשה של בנימין נתניהו.
הקול הצלול של שקד
עשרות אלפי אנשים יצאו ביום שלישי מהבית או מהעבודה, עצרו את כל העיסוקים ונסעו לקלפי כדי להפגין. הם הטילו פתק שעליו כתוב ב' בראשות איילת שקד, מתוך ידיעה כמעט ברורה שהפעם הם לא יצליחו להכניס את המפלגה הזו לכנסת. למרות זאת, הם לא הצביעו למפלגה אחרת וגם לא נשארו בבית. היה להם חשוב להשמיע, באמצעות הקלפי, קול צלול של מחאה כנגד כל השחקנים האחרים, מכל הצדדים. בער להם להמחיש שהקול שמשמיעה איילת שקד קיים ונוכח. שאולי השלהבת שלו זעירה בסיבוב הנוכחי, אבל היא כאן כדי להישאר.
זהו קול ימין אמיתי, של מי שנושא באמת את שלמות הארץ וחיזוק ההתיישבות; נחישות ביטחונית ומדינית; רפורמה במערכת המשפט וחיזוק המדינה היהודית הדמוקרטית. אבל הוא מתעב את פולחן האישיות של נתניהו ואת הסלחנות כלפי השחיתות. זהו קול הצופה בחרדה בדומיננטיות החרדית ההולכת וגוברת, מחשש לקריסת החברה הישראלית כולה. קול שגם סולד מהקיצוניות ומהכפייתיות מצד מי שמתיימר לייצג את הציונות הדתית.
הרבה ישראלים, לפחות 15 מנדטים, שותפים לסט הרעיונות הזה. חלקם הצביעו בבחירות הקודמות לימינה ולתקווה חדשה, הפעם הם התפזרו בין שני הגושים או לא הצביעו בכלל, לא חוסים תחת כנפי איילת שקד בגלל הסתה והטעיה. אבל הם לא נעלמו, הם מרכיבים מחנה בעל פוטנציאל גדול. עשרות אלפי האנשים שהטילו ב' לקלפי משמרים את השלהבת, עד ליום שבו היא תחזור ותבער בגדול.