שמחה וששון, כולנו מבינים באמנות: אבישג שאר־ישוב צילמה את איילת שקד ממתינה לנתניהו ביציאה מכנס התעשיינים, והרשת מתחלקת לשניים - אלה שמצאו רפרנס בצבעי שמן מהמאה 19, ואלה שרוקדים על הדם.
מימין ומשמאל שמחו לאידה כשהתברר ששרת הפנים לא רק התבאסה בדד בקורלציה ברורה למצבה הפוליטי, אלא חיכתה עד בוש לתפוס פריים עם ראש האופוזיציה. השמאל מאושר כי הוא יודע לכמה מעשים ימניים אחראית שקד, והימין שמח כי הסיסמה "איילת נוכלת" מהדהדת בדפי מסרים של פוליטיקאים.
טובת המחנה הלאומי
אני מציעה לעצור ולבחון את טובת המחנה הלאומי לפני ששמחים לראות את התרסקותה של האישה שפעלה הכי הרבה בפוליטיקה הישראלית למען הימין. אין חולק ששרת המשפטים לשעבר היא מהיחידות שמכירות כל יישוב וכל מאחז ביו"ש; מי שעוקב יודע כמה פעלה לסיכול איחוד משפחות פלשתיניות וערביות־ישראליות בניגוד לדעת הממשלה שבה ישבה; שקד למדה את נבכי הפוליטיזציה של מינוי השופטים ולא התביישה לפעול למינוי שופטים דתיים־לאומיים ששום ליכודניק לא היה מעז לחולל.
אין ספק שמדובר בנבחרת ציבור אקטיביסטית ובאחת הדוברות הטובות והאינטליגנטיות של גוש הימין; אין ספק גם שהבחירה של איילת להישאר נאמנה לבנט ולנסות לגשר על פער הנאמנות לבוחרים הותיר אותה ללא קהל. אבל אחרי שנה כזאת - גם השופט המחמיר ביותר ישאף לפתרון שבו הילדים לא מאבדים את אמא שלהם. הימין לא מוכרח לאבד את איילת שקד.
המחנה כולו מתבזה
כשנתניהו שמח למעוך את שקד ולהיפטר ממנה, וכאשר במפלגת הציונות הדתית שמחים לאבד את אחת המדינאיות המוכשרות של הגוש, לא שקד מתבזה אלא המחנה כולו. אחוז החסימה מתרחק, אבל גם כבודם של מנהיגי המפלגות, שבמקום לחטוף את הסחורה המוכשרת וליהנות מהיכולות שלה, בוחרים להקטין את ההפסד ולהתרכז בלגלוג אינפנטילי וחסר בינה.
שקד תסתדר בחוץ, השכבות אשר להן דאגה ושלמענן פעלה יחסרו אותה. נתניהו שגה בכך שלא צירף אותה מזמן לליכוד, ולא מתעלה על שיקולים אישיים עכשיו. פעם היו בליכוד צעירים מבטיחים שנשרו כשלא קיבלו חמצן, עכשיו יש גם מנהיגה שהמומנטום של צירופה התפספס.