אוסלו סטייט אוף מיינד: נמאס להגיד "אמרנו לכם"

פתאום, בתוך פחות משבוע, יצא ששני המתמודדים על הנהגת גוש השינוי יוצאים בהצהרות מדיניות. פתאום מדברים על הושטת ידיים לשלום ועל משא ומתן ועל שתי מדינות ועל סכנת המדינה הדו־לאומית האחת. לפיד וגנץ. איכשהו לשניהם זה גם קורה בארה"ב, ואפילו באותו הכרך. זה כנראה הניו יורק סטייט אוף מיינד.

ארבעה סבבי בחירות נערכו תחת טשטוש רעיוני מביש, ולפתע "גורם מדיני בכיר" מסביר ש"צריך להגיד לאנשים לאן המדינה הולכת". פתאום יש גם מאיפה לשלם "מחיר בקלפי" על הצגת חזון מדיני. חבל שעקרון הפעולה הזה לא חל על הסכסוך הימי בלבנון, שהמו"מ לגביו מתנהל תחת איפול תקשורתי. אז אולי ההוויה משנה את התודעה. בכל זאת: מנהטן, מטה האו"ם, ארדואן, עבדאללה, ביידן. הקונטיננטליה מדגדגת. אם כבר הגענו עם הפמליה והחליפות, אז אולי כדאי שיהיה משהו היסטורי לומר, חוץ מסמול טוק. גם אתה ראש ממשלת מעבר בתקופת בחירות.

באופן משונה, זה מרגיש שגם הסוגיה הפלשתינית הפכה נושא לסמול טוק. עלתה אווירה של "כלאחר יד" גם מהתדריכים לקראת הנאום. הנהגת גוש השינוי - מנפתלי בנט ועד לפיד - הבטיחה שהסוגיה הפלשתינית היא משהו שבכל מקרה לא יטופל במשמרת שלנו. למה להיקרע על תרחישי קצה באופק הרחוק, אם אפשר לפעול יחד סביב הדברים שלגביהם אנחנו מסכימים כאן ועכשיו? זה הרי היה התירוץ של בנט. חבל לריב על הקו הירוק, כי זה ממילא לא נמצא על סדר יומה של הקדנציה הנוכחית. יאיר לפיד כנראה הבין מזה משהו שונה לגמרי.

אין מספיק "חחחחחח" בעולם

אוגוסט 23' הגיע מוקדם מהצפוי. זה היה מועד הרוטציה, כזכור. וזה אולי מאלץ את לפיד לפעול מהר מהצפוי. זה נכון שחלק גדול מהמופע מכוון לעיניים ישראליות. לפיד בוודאי רוצה לתת לבוחריו הפוטנציאליים תצוגת תכלית של מדינאי. אבל חזון מדיני, גם אם רחוק, מציגים בעצרת הכללית ומול האומות המאוחדות, כמנהיג שנבחר על בסיס אותו חזון. ההיגיון אומר שבימת האו"ם היא לא פלטפורמה להצגת מצע מדיני חדש - לדברים שנאמרים שם יש תוקף מדיני. הם משנים את מערכת הציפיות הבינלאומית, הם מעוררים תשומת לב גלובלית, הם מעצבים סדר יום דיפלומטי.

פירוש הדבר הוא שאין לנו פריבילגיה להאמין שאלה רק הצהרות לצורכי קמפיין. איכשהו יוצא שבזמן שאנחנו משתעשעים במחשבה שלפיד רק מגלם תפקיד, הוא בעצם פועל דה־פקטו. שום דבר לא מפריע לו ולממשלת המעבר שלו לקבל החלטות אסטרטגיות ולאומיות לטווח הרחוק: ממינוי רמטכ"ל ועד הקמת אוניברסיטה, משדרוג יחסים עם טורקיה ועד מו"מ על גבולות ימיים. כל הדברים האלה לא יכולים לחכות לאחרי הבחירות. תהיו בטוחים שעוד יסבירו לנו שגם הפלשתינים לא.

נפתלי בנט וגדעון סער נזכרו פתאום להתחלחל. "אין שום מקום או היגיון להציף מחדש את רעיון המדינה הפלשתינית. השנה היא 2022, לא 1993", צייץ בנט, כאילו שאין לו טיפת אחריות לסיטואציה. גם סער במצייצים: "הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון תסכן את ביטחון ישראל. רוב העם בישראל ונציגיו לא יאפשרו לזה לקרות". אפילו אלקין צייץ משהו בסגנון. והם עוד במפלגה של גנץ ואיזנקוט. בעולמות הטוויטר היו כותבים על זה שאין מספיק "חחחחחח" בעולם.

ועכשיו, הם מגיחים מבוהלים כדי להזהיר את לפיד שאם הוא ידבר באו"ם - זה על דעתו בלבד, כי מדינה פלשתינית לא נמצאת על סדר יומה של הממשלה. "לפיד מייצג אך ורק את עצמו באמירה זו, ולא את הממשלה". כתבה לו איילת שקד, שהספיקה לעשות השבוע לפחות פעמיים את המסע הלוך־חזור לקנוסה. 

נמאס להגיד "אמרנו לכם"

השאלה המתבקשת היא: מה לעזאזל חשבתם שיקרה? סללתם את הדרך למנהיגי השמאל־מרכז ללשכות החשובות במדינה, הקפתם אותם בשותפים קואליציוניים ובמוקדי עוצמה ממסדיים בעלי סדר יום אוסלואי מובהק - במחשבה שהם לא ישתמשו בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לקדם, ובצדק, את השקפת עולמם? למה ציפיתם, שהשמאל יעבור 12 שנות נתניהו ויותר משני עשורים מחוץ לבלפור - כדי להגיע סוף־סוף לשלטון ואז לבקש מאיילת שקד רשות לפני נאום מדיני באו"ם?

התשובה היא לא. לא ממשלת מעבר, ולא בחירות, ולא נחיתות אלקטורלית, ולא ציוצים זועמים של אלקין יעצרו את השמאל מלקדם ככל יכולתו, אפילו ברמה הצהרתית, את תפיסת עולמו. וכאמור, בצדק מבחינתו.

לחבורת הימין שמימין לימין יש איזו נטייה להמעיט בחשיבות השינוי הטקטוני השקט שהוביל נתניהו ביחס לסוגיה הפלשתינית. "אבל ביבי" זה גם התירוץ הקבוע שלהם בכל פעם שבה התוכנית המבריקה שלהם להקים ממשלת עשר מעלות ימינה עם השמאל נתפסת עם המכנסיים למטה. נתניהו לא פינה את ח'אן אל־אחמר, הם אמרו אז, והם ממשכים לספר שהוא בעצם תחזק את הרשות הפלשתינית, ושהיה לו את נאום בר־אילן, ופעם הוא הצטלם עם אבו־מאזן, שלא לדבר על הסכם חברון ועל הצבעה בעד ההתנתקות, ומה לא.

כל הדברים האלה אולי נכונים ברמה הטקטית, אבל הם חסרי משמעות אסטרטגית - משום שנתניהו הוריד את אוסלו, פרוסה אחרי פרוסה, משולחן החג של הקהילה הבינלאומית. אנחנו חיים בזכותו היום בעידן פוסט־אוסלו. לעולם מותר לשאת ולתת איתנו על אנרגיה ועל מסחר ועל תרבות ועל מדע - במנותק מהסוגיה הפלשתינית. זה מקור עוצמתו של הימין, וזה גם מקור חולשתו של השמאל. ומשום כך השמאל גם יחזיר את הסוגיה הפלשתינית, פרוסה אחר פרוסה, לשולחן החג הבינלאומי, גם אם אין לו תוכנית קונקרטית למחר בבוקר. זה האוסלו סטייט אוף מיינד. וכבר אין טעם להגיד "אמרנו לכם".